"אנחנו לא רוצים שמטפלות ערבית יגעו בילדים שלנו", כך התחילה התכתבות בקבוצת וואטס אפ של הגן. שפשפתי עיניי לראות אם לא חזרתי ל-1940 וגבלס לא עומד לצידי ומצחקק. הקבוצה השתתקה. כאילו מהלם, או מבושה אף הורה לא רצה להיות הראשונה שעונה.
השבתי מיד. לא יכולתי להאמין למה שאני רואה. קיוויתי שמדובר בבדיחה גרועה. אולי לקחו חיקויים של הרוקחת "מארץ נהדרת" צעד אחד קדימה מדיי. התחלתי לירות. מילים. תוך כדי אני מרגיעה את עצמי, נושמת ומנסה להיות עניינית. "אם היית יודעת שמדובר בערבייה נוצרייה, או אם היה לה בוטוקס, או אם זה היה גנן, או טרנסג'נדר היית מדברת אותו הדבר?"
התחלנו ויכוח שקט בקבוצה רועשת. התעמתתי איתה. היא רק התעקשה לומר שעד לא מזמן ערבים עשו פיגועים ואי אפשר לסמוך על אף לאור המצב והגדילה לעשות ושמחה להכריז שהיא גזענית. אשכרה? זו גאווה? אמאלה, תמצאי את המערה הראשונה להתחבא בה. חשבתי לעצמי "היא לא החלב הכי מוקצף".
תפסתי את הראש ואז את הלב וניסיתי להסביר לה שחינוך מתחיל כאן, למרות שהיא בשיא חוצפתה ניסתה לומר שמי שלא חושב כמוה לא מבין כלום. האמת שפחדתי. לא מהגזענות. כמו מדור ההמשך שגדל לתוך התוהו ובוהו הזה. ששומע את ההורים שלו נבהלים ממה ששונה מהם.
זה זרק אותי לעצמי. לחרם שעשו עליי בגיל 13, כי יצאתי נגד מלכת הכיתה. זה זרק אותי לחברים שלי, שיצאו מהארון מאוחר מדיי, מעט מדיי, וכמעט איבדו את הוריהם לפני שעיבדו את זהותם. זה זרק אותי לפחד. לאימה. להרגשה שלא משנה לאן אברח בארץ או בעולם או איך אחנך את ילדיי- בסוף הם יתקלו בטיפשות. לא בסתם בורות, אלא בטיפשות עמוקה כזו, שנובעת מחרדה מהשונה מהם.
זה לא משנה אם תהיה כלה ערומה על הבמה ואנשים יעזו לא להתלהב מה"תעוזה" שלה כביכול. זה לא משנה אם מישהו יעדיף ראש ממשלה אחר זה לא משנה אם יתפללו לאלוהי הפעמונים או הגחליליות, לפי הגישה הדיקטטורית הזו שיש רק דעה אחת והיא זו שקובעת, אני מפחדת לחשוב איזה דור אני אשאיר אחריי. דור שעושה פאודה למי שהוא לא בדיוק כמו הבבואה שלו המשתקפת במראה.
וכן תודה לאל, המעון המשיך להעסיק את המטפלות הערביות המקסימות. כי גם לחושך יש גבול, אלחמדוללה.