"הנה זה עוד שניה יקרה, את תכנסי להריון, את תתחתני, את תעבדי בעבודה שרצית כל חייך, תהיה לך זוגיות משגשגת כזאת שבונה חדרים חדשים בלב. את תשחררי את נפשך מאנשים שלא עושים לך טוב, למרות שהיית בטוחה שהם ביטוח משכנתא לכל החיים". (אבל רגע, משכנתא בעצם זה עול בצורת חיבוק דוב).

אם כל פעם שהייתי בצומת דפוקה כזאת בחיים, של בלבול אינסופי, שלא רציתי לקום בבוקר להתמודד עם האתגר החדש שהיום מזמן לי, היו נשבעים לי שאחרי המשוכה, תגיע המנוחה - הייתי נרגעת. אבל באמת. הייתי אולי משחררת ומשתחררת מהבפנים המוטרד, הפולני הזה, כמו נקר שמנקר במוח ואומר: "מה יקרה אם?". בית הכלא הזה שלי עם עצמי היה פותח את דלתותיו לים, למנוחה.

כשהייתי באוניברסיטה נלחצתי מהמבחנים בתואר השני, כי הייתה לי איזו פנטזיה מוזרה כזאת להמשיך לדוקטורט. ידעתי שאני חייבת ממוצע גבוה, כדי שבכלל אחד המרצים יסכים להנחות אותי. זה היה בעצם טינדר של האקדמיה, רק בצורת דיבייט מתמשך. אני הייתי צריכה לשכנע את הפרופסור המכובד מדוע שאלת המחקר שלי כה מעניינת, כדי שהוד רוממתו והתנשאותו יסכים להסתכל עליי בכלל.

באופן עקרוני, חשבתי שהתואר ד"ר יושב עליי בול ואני חייבת להתחיל להשפיע על העולם במחקריי המעמיקים אודות המזרח התיכון.

מזל שהתבדיתי.

כשהתגרשתי הלכתי עם הרגשה בטוחה כזאת שאף אחד לא יסתכל עליי עם התואר המפוקפק "גרושה פלוס ילד". אם מישהו היה אומר לי כשיצאתי מדלתות הרבנות ההיא בנתניה, שאחזור בעליצות חמש שנים אחרי לרבנות ברחובות כדי להישבע לברית עולם עם החסון שלי, הייתי אומרת לו שיביא לי קצת מהחומר שהוא עישן.

התגובות שקיבלתי מהסביבה הקרובה והרחוקה, במתכוון או שלא, מתוך רצון אולי לסייע, שיצא בדיוק הפוך - הוא שבעידכון גרסה הנוכחית שלי אני בעצם לא רלוונטית. כי "מי ייקח אותך גרושה פלוס ילד?" 

איפשהוא כנראה הייתה לי הרגשה פנימית חזקה שככל הנראה יהיה אחד מספיק אמיץ ש"ייקח" את האתגר הזה, לכן למרות שנפגעתי מהתגובות השטחיות והשיפוטיות, ידעתי שיום יבוא ואספר את סיפור ההצלחה שלי. שלנו.

אם כל החודשים שניסינו להיכנס להריון היו אומרים לי:" תרגעי, תנשמי, זה יסתדר, תורידי רגל מהגז. עוד יהיו לך ימים שלא תישני בלילה מסיבות טובות".

הייתי אולי נושמת נשימות יוגיסטיות כאלה, שמסירות אבק מפינות הנשמה. הייתי עושה איי רובוט ללב שלי ומצחצחת אותו טוב טוב ומתמקדת בכמה אני טובה ובהצלחות שלי ולא יורדת על עצמי בלי סוף, עד הסוף.

אם רק אגיד לעצמי "תירגעי, אתם עוד תגדילו את המשפחה, הספר שלך יהיה סיפור הצלחה, את תעשי הרצאות חובקות עולם" - זה יקרה. 

אם רק אניח לדברים בעשייה מתמשכת ואזכור מה השגתי עד היום, מבלי לדחוף את עצמי לקצה הצוק הלבבי, אולי הנקר הפולני הזה ישחרר את מוחי.

סוף סוף.