"יש לי פחד סמוי להגיע למוצקין" אמרתי לחסון שלי. הוא ניסה להבין מדוע. ניסיתי גם אני בעצמי. מוצקין הייתה עבורי התמימות של שנות התשעים שלי. שנות החטיבה והתיכון שהיו מלאות יצירה, כתיבה ולימודים. שנים של ביטחון עצמי שנבנה אט אט על חורבות דימוי גוף ונפש שנהרס כמעט כליל בבית ספר היסודי, כשעשו עליי חרם משך זמן ממושך, כי יצאתי נגד מלכת הכיתה דאז.

אני ממש זוכרת את הרגע הזה שידעתי שהוא ישנה את חיי. אשכרה. זה היה בערך בגיל 12-13 כשאמרתי ל"מלכה" (כל קשר בינה לבין מלכה היה מקרי בהחלט. היא לא הייתה יפה בכלל, פשוט הטילה פחד כמו דיקטטורית על כולם) שהיא מרמה במשחק מחניים ומתייחסת לא יפה לילדה אחרת (שאגב בכלל לא היינו חברות).

אני זוכרת את עצמי באה לכיתה למחרת, אומרת שלום לילדים ומקבלת דממת אלחוט. לא אשכח לעולם את תחושת העלבון הצרובה בגרון ואת הדמעות הניקוות בזווית העין. לא אשכח עד כמה הייתי בודדה בהפסקות ועד כמה רציתי שההפסקה תיגמר ונחזור לשיעור, כי שם לפחות יש לי הגנה מלאכותית מהמורה. שנאתי שיעורי ספורט. תיעבתי טיולים שנתיים שהזכירו לי כמו פנס מהבהב כמה אני לא שייכת.

אגב, הייתי שלמה עם עצמי במעשה וגאה בעצמי עד כלות, למרות שזאת הייתה תקופה שלא הפסקתי לבכות בה. לא הרגשתי קורבן לרגע. הרגשתי חסרת אונים מול מצעד האיוולת שהתרחש באותה כיתה. לא יודעת איך, כנראה בזכות הוריי ואחיותיי הייתי אופטימית. ידעתי שהמצב הנורא הזה לא יכול להימשך לנצח. ואכן הוא השתנה. 

היינו המחזור הראשון של חטיבת הביניים החדשה בקרית מוצקין ושובצתי בכיתת תאטרון. בכיתה ח' הפכתי להיות הלירון שתמיד ידעתי שאני. התבלטתי בלימודים, יצרתי קשרים חבריים טובים ועפתי על שיעורי המשחק. הרגשתי שאני הטאלנטית החדשה של "הבימה" ולא רחוק היום שאופיע על שלטי חוצות.

השאפתנות והאופטימיות הללו הצילו אותי מנקודות רבות של חושך בדרך. המורים וההנהלה שהאמינו בי בתיכון זרעו בי את הזרעים של מי שאני היום. הנסיעה לבית הוריי במוצקין שהשתנה מכל בחינה אפשרית עם הזמן, שיקף לי את עצמי בתחנות שונות בחיי.

הוא הזכיר לי את ההצלחות אבל בעיקר את הכישלונות. הוא הזכיר לי את פירוק נישואיי דאז, את הדיכאון אחרי לידה שהייתי בו. את החששות לעשות דילוגים מעל הבורות שניקרו בדרכי.

ואז הבנתי. לא מדובר כאן בכישלונות. אלא במנועי הצלחה מטורפים. כי בדיוק כשהייתי עם הגב לקיר- ניצחתי. בדיוק ברגעים של להיות או לחדול- הייתי. ואז התפכחתי. מוצקין לא מקדשת את הבינוניות. הפשטות שלה בדיוק מרכיבה את מי שאני היום.

הרצון לפרוץ קדימה, על אף ולמרות הסטטוס, ההגדרה, הקושי. מוצקין בעצם נתנה לי את הכנפיים. אני לקחתי שיעורי נהיגה בתעופה. בסוף עברתי את המבחנים. היום אני טסה עם ליבי לכל מקום.