"אני לא באמת צריכה את יום האהבה" גיחכתי לעצמי חדשות לפרקים במשך שנים רבות. דווקא כשהתגרשתי ימי האהבה הצחיקו אותי. לחשתי לתוכי "מי צריך פרחים, בלונים ומתנות מוגזמות". בירכתי ללא שאת את חיי החדשים וליבי העצוב בתחפושת של ליצן עבד שעות נוספות. מצאתי את עצמי ממלאת את קיומי בדליים של אהבה פנימית גורלית. תמיד מתחדשת במשהו קטן; ספר שירים, עגילים, חולצה. משהו חומרי שישתיק את הכאב העצמי. כאילו זו נוסחא שעובדת. הרי אם חוזרים על מנטרה מספיק פעמים- בסוף מאמינים בה.

מה לא היה לי? דייטים כושלים, גברים שהבטיחו לי ירח ובקושי יכלו להדביק עליי מדבקת כוכב ממשחק קופסא, גברים שנזכרו בסטטוס שלי חודשים אחרי שיצאנו, שחקנים, דוגמנים, אנשי הייטק. חשבתי לעצמי שאני יוצאת עם אנשים איכותיים, שהרי משלוח היד מעיד בהכרח על האדם שמולי.

למעשה, הבנתי שאני נכנסת עם עצמי לפינות חשוכות. הדייטים הכושלים היו שיעור בביטחון עצמי. חשתי שאני נמצאת בתפקיד חיי, אולי לא בהצגה שרציתי, אבל לפחות אני על הבמה ואור הזרקורים עליי. האמנתי למה שהיה לי נוח. בהתחלה כל הבטחה נראתה לי הגיונה וברת מימוש. הרי למה שמעשהו ישקר לי, או יעשה לי גוסטינג? מדובר באנשים בוגרים. מדוע האמת היא כה קשה לתקשורת?

ככל שהפסקתי לשאול שאלות, נתתי לעלטה להתפוגג סביבי. כשהפסקתי לנקר לעצמי את ביקורות "המה צריך" במוח, התחלתי להבין מה נכון לי. הדייט, שכמעט שנינו נטשנו אותו בשיאו, הינו הספינה היציבה ביותר בחיי וזאת שתשוט לעד למחוזות רחוקים. האגו שהשארנו מחוץ לדלת באותו דייט הזוי, כשבאנו אליו שבורים ומפורקים הוא דייט חיי ואבי ילדיי.

הספק שקינן כל הדרך לפגישה, נעלם ברגע שפתחתי את דלת המכונית ואמרתי "נעים מאוד". הבלבול והתהייה שהיו מנת חלקנו לפרקים, התאיידו ברגע ששמנו את בלבולי הסביבה בצד. בסוף רק אנחנו חיים את חיינו. ולכן כל הזמן צריך למצוא אהבה. להחזיק אהבה. לתחזק אהבה. להודות על מה שיש לנו. כל יום בשנה. ולאו דווקא לפי תאריך גנרי שנמצא במועד מסוים.

תודה לך חסון שלי, שפתחת לי עורקים חסומים בשעוות של ספק. תודה שהחזרת לנו את האמונה בדבר המופלא הזה. בארבע האותיות היפות הללו. אתה קידוש הלבנה. אתה הכתף הבונה.