בתים מזכירים לי אנשים. רחובות מזכירים לי אנשים. ריחות מזכירים לי אנשים. צבעים מזכירים לי אנשים. עד כאן נשמע לגיטימי לא? הדבר מתחזק בעיקר כשאנחנו בחו"ל, אז כל חוויה היא משלבת. רב חושית. כלל חושית. משלבת.
כשגרתי בגבעתיים, החוויות שלי הפכו להיות שטחיות. חד ממדיות. הפרדתי את החושים מהחוויה עצמה. תכלס זה היה מדהים. כי הייתי כל כולי בחוויה.
ומצד שני זה היה מפחיד, כי החוויה הייתה אצלי כל כך סתמית. איפשהוא הדבר גרם לי להתמודד עם הרבה דברים לא טובים שקרו לי. כי לשום דבר לא נקשרים ושום דבר לא עמוק מספיק, אז לכאורה הכל חלף ליד האוזן, ליד הלב.
מחלף של צומת רגשות ללא תמרורים. נטול רמוזרי תחושה. בין היתר, החווית של הדייטים דאז, גרמו לי להסתכל על עצמי ולהיבהל.
הייתי בדיסוננס קבוע בין זה שאני הכי מדהימה בעולם ומי בעצם לא ירצה אותי, כי אני מלאת תכונות אופי נפלאות כרימון, לבין מי ייקח אותי בכלל גרושה פלוס ילד, כי זה חתיכת תיק מטורף. מי יילך במודע להרפתקה כזו כשיש רווקות מגניבות תחת כל עץ רענן.
אף פעם לא ידעתי מה מקומי באמת. שיניתי את דעתי על עצמי בהתאם לגברים שיצאתי איתם. חשבתי שזה שכר לימוד עצמי בלימוד פסיכולוגי עבור נפשי המתפוררת.
אז, כמו היום, אני בוחנת עם עצמי את אפקט המתחזה. שמה זכוכית מגדלת על חיי. מתרחקת ומתקרבת לליבי, עד כמה שאפשר. בלי להיבהל. בלי לתעתע במוחי - האם אני באמת כזו. או זה מה שאני רוצה שיחשבו עליי.
האם אני מצמידה את התחפושת ששמתי על עצמי עם דבק מגע, שהיא כבר נטמעת בתוכי. ואין לי ברירה. היא כבר עוד איבר. מה בין לירון שרוצה לבין לירון שצריכה. איפה עובר הגבול. איך תמיד אלך עם עצמי יד ביד, לא משנה כמה רעשי רקע יהיו לי.
איך אני אלמד את הילדים שלי לעמוד מול המראה ולהיות מרוצים מעצמם כל כך? לעוף על החלומות שלהם ולהגדיש את השאה רק מול ליבם. ולאט לאט אני מבינה שהדוגמא האישית שאני נותנת להם, אני נותנת בעצם לעצמי.
והם הדוגמא שלי למה שנכון וראוי ואמיתי. כשאני מזריקה קצת מהתמימות שלהם ומהטוב בעיניהם-אני מצליחה להביא את עצמי יותר רחוק. ואולי זה סוד הקסם.
לראות את העולם הזה דרך העיניים שלהם. ואז האנושות תנשום עמוק לתוך עצמה.