"אני עושה הרצאה לבד. החסון לא בא איתי, איך אסתדר? למה אכלתי פחמימות שלוש שעות לפני? עכשיו השומנים יוצאים לי בצדדים. אוף למה לבשתי את המכנס הזה? ומה נסגר עם החולצה? ועם החזה שלא מסתדר? מה חשבתי לעצמי שהסכמתי לנסוע לבד לישוב המרוחק הזה? ואם אתקע עם פנצ'ר?". מחשבות אלה רצו השבוע בראשי, כמה שעות לפני ההרצאה. על מי אני עובדת? מהרגע שסגרתי את ההרצאה, שכה ייחלתי לה, רעדו לי הביציות.

מה אני קשורה בכלל? ואולי הקהל לא יתחבר? ואם לא אהיה טובה כמו שאני רוצה להיות? יש קטע כזה שאני חשה כל חיי שאני לוקה ב"תסמונת המתחזה". כלומר, שאני אף פעם לא מספיק. לא מספיק יפה כמו שאני רוצה. לא מספיק חתיכה, כמו שאני שואפת, לא מספיק חכמה, כמו שאני רוצה להאמין. לא וואו כמו שאני חושבת שאני אמורה להיות.

ומה זה בכלל רוצה ואמורה? ממה אני מושפעת? פעם חשבתי שאם אלמד כמה שיותר תארים אקדמאים, ככל שאעשיר את עצמי בכמה שיותר קורסים ואקרא יותר ספרים, אעשה דיאטה כזו ולא אחרת - תהיה לי אפיזודה של דוגמנות של דקה וחצי בגיל העשרה, אדע יותר ואספר לעצמי ולסביבה שאני הרבה יותר - אני אשכרה אהיה יותר. לא חשוב שביני לבין נפשי המתייפחת אגרד את הביטחון העצמי מהרצפה.

עם הזמן קלטתי שאם אנסה להבין מי אני באמת, בלי שיופים ושאלות, אם לא ארגיש שאני מזייפת כלפי פנים, כדי להיות מעולה ומקסימלית כלפי חוץ, אולי באופן מפתיע סוף סוף אוכל להיות אני.

הכאוס הפנימי הזה פגש אותי בכל תחנה בחיי, החל מהילדות במוצקין, בתיכון, בצבא, בטיול הגדול, באקדמיה והכאפה המצלצלת הייתה כמובן בדייטים, שם גייסתי את כל הרוח והצלצולים. אבל מסתבר שמה שעבד בגיל עשרים, פחות עבד או אולי בעצם לא עבד בכלל בגיל שלושים פלוס, בוודאי כשחזרתי גרושה פלוס ילד למגרש הרווקות התל אביבי המתעתע. אז לא היה מנוס מנפילות למרתפי הנפש, התרסקויות, סדקים ולב שפועם מהסיבות הלא נכונות.

לראשונה בחיי התחלתי לקלוט את חוקי המשחק. זה לא משנה מי אני ומה אני - כל עוד אהיה אני. זה לא משנה מה אלבש ואיך אשמע - העיקר שאהיה אותנטית. וזה עבד. לקח זמן. לעתים זה הרגיש כמו נצח.

הרבה חריקות בלמים היו מנת חלקי לאורך הזמן. לא מעט תאונות פגע וברח. תעשה גוסטינג ותשכח. תלטף ואת הלב תמתח. חייך ואת הנפש תרצח. ובסוף זה עבד. משהו שם נרגע.

כשהכרתי את החסון, הכרתי את עצמי מחדש. סוף סוף חזרתי הביתה ולשם שינוי, אשכרה רציתי לחזור אליו. בלי לשפץ אותו. בלי לתקן את עצמי. פשוט הייתי. והביטחון העצמי כבר לא היה חייב לגדול, כבר לא הייתי צריכה להשקות אותו. הוא פשוט הופיע. ונשאר. לפחות עד הפעם הבאה שאביט במראה.