"המקווה היה מקום לנקמות. אם היינו רבים או שהוא היה מאחר לחזור, אני הייתי אומרת: 'למה שאתאמץ בשבילך?'. ולא הייתי הולכת, והוא לא היה שוכב איתי. היה לי כלי נשק. אני ממש שונאת ללכת למקווה. אף פעם לא חוויתי את זה כאיזה אירוע מזכך ומטהר" - כך מתארת תמר (38), את הקשר בין המקווה לבין יחסיה עם בעלה בספר החדש "כל אחת לגופה - סיפורי טבילה" ("פרדס הוצאה לאור").

את הספר כתבה אלה קנר, ד"ר למגדר וקאוצ'רית, והוא כולל אסופה של 29 מונולוגים של נשים המספרות בגילוי לב ובאופן אותנטי על חוויות מהמרחב האינטימי ביותר בחייהן – המקווה, שם הן מקיימות את מצוות הטהרה היהודית. הן מדברות על הקושי, על השקרים, ההתרגשות, הבושה, המבוכה והקדושה.

ד"ר קנר (53), נשואה, אם לשישה ילדים וסבתא לנכדים מפתח תקווה, חזרה בתשובה בגיל 18. "טבילה במקווה הוא נושא חשוב והיה לי רצון להשמיע את הקול הזה", היא אומרת. "כמו כן, הנושא הזה היה במשך שנים סוד. כולם ידעו שטובלים במקווה, אבל נשים לא דיברו על חוויות הטבילה עצמן. לדברים שנחשבים לטאבו הרבה פעמים יש חשיבות. קודם כל, במובן של השמעת קול. כשמדברים בפמיניזם על גלים, אז אנחנו נמצאים ממש בתחילתו של הדיבור על המקווה".

איזו חשיבות יש לחשיפת הסיפורים האישיים?

"לכאורה זה עניין פרטי, אבל במובן הזה - האישי הוא הפוליטי. כל מה שקורה בתוך חדרי חדרים, יש לו השלכות על החיים של כולם ולא רק על חיי אישה ספציפית. קודם כל, חשוב להגיד שמקווה הוא חוויה מכוננת. זה בעצם סוג של טקס מעבר ראשוני מהיותה של אישה לא נשואה לנשואה. אחר כך, לאורך החיים, זה טקס מעבר מהרחוק לקרוב, בין זה שנמנעים מקיום יחסי מין לבין זה שמותר. המהלך הזה משליך גם על החיים הזוגיים וגם על נושאים נוספים. למשל, טבילה במקווה מפגישה את האישה עם גופה. זאת מצווה בעירום, אז את מבינה כמה זה 'וואו'. כמה מצוות אנחנו עושים בעירום מלא?".

לעירום המלא, לדבר ד"ר קנר, מתלוות הרבה סוגיות. "אנחנו מסתכלות על איך אנחנו נראות, על ההשתנות של הגוף. כל החלקים שאת לא אוהבת צצים", היא מסבירה. "כמו כן, סוגיה נוספות היא סוגיית הכוח. יש כאלה שתופסות את הטבילה במקווה באמצעות בלנית - זאת שמסתכלת עליך - כבלתי נסבלת. הבלנית מצטיירת לחלק מהנשים כאילו עינו הארוכה של הגבר. ישנה גם סוגיית המיניות. טובלים במקווה לצורך קיום יחסי מין, וכל המקום הזה הרבה פעמים טעון עבור נשים. לנשים רבות זה יום עצבני וקשה; עבור אחרות זה יום של התעלות ושמחה".

מה המקווה מסמל עבורך?

"בפתיח של הספר כתבתי את זה הכי יפה שיכולתי: 'עבורי המקווה היה ועודנו מפתנה של שירת האהבה לאלוקים ולאישי. מקום המעבר בין ריחוק לקרבה דרך טקס של מים'. זאת המצווה שאני הכי אוהבת ואני תמיד שמחה לקיים אותה. אני טובלת 34 שנים, גם לי היו לפעמים טבילות פחות טובות. לפעמים גם טבלתי במקומות הזויים, כמו כל מיני נהרות או אגמים מלוכלכים בהודו, שמזל שלא חטפתי בהם כולרה. אבל מכל טבילה כזאת יצאתי מאושרת".

כמו להיות ברחם

כל המונולוגים המופיעים בספר נכתבו בשמות בדויים והם משקפים תחושות של נשים בגילים שונים, ממוצאים שונים, חלקן דתיות וחלקן חילוניות. "להפתעתי גיליתי שיש במקווה גם חילוניות", היא מספרת. "אני לא מתיימרת להגיד שהקפתי בספר את כל הנושאים, אבל המטרה היא להשמיע קול ולצייר איזושהי תמונת מפה של מה שקורה במקוואות בישראל של 2019. עניין המקוואות נמצא בתהליך מאוד גדול של שינוי. הספר נועד כדי להניע עוד יותר את השיח שכבר התחיל בנושא".

בין המונולוגים ניתן למצוא חוויות שונות, גם חיוביות וגם שליליות. כך למשל, מתארת רבקה (35): "המקווה הוא כמו רחם. להיות מוגנת, להיות עטופה. הבלנית עומדת ומשגיחה עלי. קצת כמו אמא שלי. אני מרגישה את כולן מאחוריי, עד שרה אמנו ורבקה. הן איתי. נאספות יחד עם נשים מהעבר וגם נשים מההווה וגם נשים מהאין־סוף. בתוך המים אני במקום הכי אישי שלי".

גם אבישג (32) מדברת על התחושות האינטימיות הנלוות לחוויה זו: "בוער בי לדבר על זה. גם בין חברות אנחנו לא מדברות, כי זה אינטימי וסודי. איך אנחנו מדברות על הכל ועל זה לא? המקווה בשבילי זה תהליך של חיפוש והיטהרות, שלי מול עצמי ומול אלוהים, יותר מאשר עם בן הזוג. זה חיבור עם האלוהי ועם האנושי בו זמנית. זה מזמין אותי לבדיקה עצמית, שלצערי בשגרה קשה מאוד לקיים אותה".

לעומתן מספרת ברוריה (30) על חוויה אחרת לגמרי: "המקווה בשבילי זה עונש. משהו שאני חייבת לעשות פעם בחודש. אני לא נהנית, לא מתחברת, לא אוהבת. בחורף זה סיוט בשבילי. אני סובלת מסינוסיטיס כרוני, אני יוצאת רטובה ושבוע אחרי המקווה אני חולה. אבל מקווה זה כל כך בסיסי בחיים היהודיים, שאני לא רואה דרך לוותר עליו. אם הייתה דרך, סביר להניח שהייתי מוותרת".

גם נעמה (31) פותחת את סגור לבה: "אני אוהבת את המים. המעבר מאסור למותר דרך המים יפה בעיניי. קשה לי עם האסור. זה גורם לי להרגיש שההלכה נרתעת מהגוף שלי. מפחדת ממני. מפחדת מהמחזוריות. כל האיסור הזה הוא עלבון בשבילי. מבחינתי זה צו, זו הלכה. אני עושה את זה, והיה לי הרבה יותר קל אם זה היה משהו זוגי ולא מוטל על צד אחד. אם הציווי היה כפול, היה לי קל יותר".

בדיקה מקיפה

חלק ממונולוגים עוסקים בהקפדה היתרה של הבלניות ובאינטראקציה איתן. "עצוב לי קצת שבכל השנים שטבלתי עם בלנית לא היו לי חוויות טובות", מתארת מרים (28). "הבלנית הייתה בודקת עיניים, ציפורניים, שיניים, ונוגעת בצורה לא נעימה. בניסיון להחזיר לעצמי את השליטה הייתי אומרת לה: 'את יכולה לבדוק אם יש לי שערות על הגב?'. זה היה הניסיון לבחור איבר שהיא תתמקד בו כדי שאוכל כבר לרדת לבור ולטבול".

גם דבורה (22) שותפה לתחושות אלה: "באתי לבלנית ואמרתי לה שאני טובלת לבד. היא התעצבנה אבל הסכימה. בדיוק כשסיימתי להוריד את כל הבגדים ועמדתי לעשות עיון, היא נכנסה לחדר ההכנה. אמרתי לה: 'צאי מפה, אני לא לבושה', והיא פשוט זלזלה בזה. החזקתי את עצמי בקצה כוחות הנפש שלי. את הטבילה עשיתי לבד, אבל היא שאלה אותי המון שאלות. ברחתי מהמקווה כל עוד רוחי בי".

"הופתעתי מהרבה בחינות כששמעתי את החוויות של הנשים", מודה ד"ר קנר. "קודם כל, מהעובדה שיש קבוצת נשים שזה סבל עבורן, כל אחת מסיבתה היא. לאחת קשה עם גופה, לשנייה עם הבלנית. אבל היו גם נשים שסיפרו על בלניות מקסימות. יש נשים שמתארות שיחס הבלניות הרחיק אותן מהמקווה; אחרות דווקא מתארות שבזכות הבלניות התקרבו למקווה. בכל אופן, חשוב לזכור שבעקבות בג"ץ המקוואות שהיה לפני כמה שנים, נשים רשאיות לטבול במקוואות גם ללא בלנית".

היה מונולוג כלשהו שהפתיע אותך?

"הייתה מישהי שבנתה טקס שלם בתוך המקווה - לא לקראת הכניסה למים, אלא לקראת האיש שלה. כך מתארת ציפורה: 'התחלתי לשים מוזיקה שאני אוהבת. ריהאנה. משהו מגניב שעושה לי כיף. הייתי משתמשת בזרם של האמבטיה במקווה (הוא חזק ומלא מים חמים) לעשות לי נעים בגוף. אמרתי: אני עפה על המקום הזה'".

מה לגבי המצב התחזוקתי של המקוואות?

"יש מקוואות סופר־מפוארים ומזמינים, יש מקוואות עלובים. גם בספר יש נשים שמתארות את העובש על הקירות. אנחנו חיים בעולם של אסתטיקה, וככל שהמקווה יהיה אסתטי ונקי - כך הוא גם יהיה יותר מזמין".

ד"ק קנר אומרת שהיו כמה מונולוגים שזעזעו אותה במיוחד. "למשל הסיפור של חוה (41), ממוצא אתיופי", היא מספרת. "באתיופיה היו מתחילים לטבול אחרי הפעם הראשונה שבה מקבלים וסת, גם אם זו ילדה בת 10. הקטע הקשה הוא במפגש עם המציאות הישראלית שלא קיבלה את זה ובזה לזה. כמו כן, חוה מתארת את הקשיים הנוראיים סביב מבנה המקווה עצמו. באתיופיה הן אף פעם לא ראו מבנה, אלא טבלו בנהר, במים זורמים. לכן זה היה נראה להן בלתי נתפס לטבול במבנה. הן לא יכלו להבין איך זה מטהר בכלל. כך חוה מתארת את החוויה: 'בשביל נשים שהלכו, המקווה עד היום נתפס כפוסט־טראומה, מקום שאישה לא יכולה להתקרב אליו'".

סיפור נוסף שטלטל את המחברת היה של דבורה, שבלילה מסוים נאלצה לעבור דרך ארבעה מקוואות. "בלנית אחר בלנית גירשה אותה, כי היא רצתה לטבול לבד", מספרת ד"ר קנר, "ואז באחד המקוואות היא נכנסת לחדר ההכנה, פשוט נשכבת על הרצפה וממררת בבכי. אבל כאמור חשוב מאוד להדגיש שהיו גם נשים שעבורן הטבילה הייתה חוויה מופלאה. זה מאוד סובייקטיבי. מה שמדהים בסיפור של המקווה הוא שכולנו כביכול יודעות על מה מדברים, אבל אצל כל אחת מאיתנו החוויה היא שונה".

"כל אחת לגופה - סיפורי טבילה": הצצה אל המצווה האינטימית ביותר ביהדות

ברוריה נהיית חולה אחרי כל ביקור במקווה, תמר לא מגיעה אליו כדי להעניש את בעלה, וציפורה מגלה שם את מיניותה. ספר חדש מאגד 29 וידויים חושפניים של נשים