בהר השאלות והתהיות בנוגע לסיפורה של סלה, מהדהדת השאלה הקשה מכל: איך אף אחת מסביבתה הקרובה לא ידעה מה התחולל בלבה ובמחשבותיה? האחיות והחברות של מיכל שחזרו וניתחו במוחן כל שנייה מכל סיטואציה על מנת לזהות סימן שאולי פספסו. במהלך כל הסרט הרהרו הנשים סביבה כיצד מיכל הצליחה להסתיר מהן את המציאות והסבירו לעצמן את השינויים בהתנהגותה כביטוי לילדה ראשונה ותחילתם של חיים משותפים.
חלילה, איני שופטת. האמת שזה רק מעלה בי פחד: כמה נשים מסביבנו סובלות מאלימות, קנאות קיצונית ופחד יומי בביתן, במקום שאמור להיות הכי מוגן, ואנו בכלל לא יודעות על כך? אולי זו הבושה? בחברה מודרנית המקדשת את הפילטרים והסטוריז, אולי גם אנחנו פיתחנו יכולות להוסיף צבעים אופטימיים ומחמיאים לחיינו הפרטיים בלחיצת כפתור אחת. דווקא היום כחברה פתוחה, מכילה ומקבלת היינו מצפים מקורבנות אלימות יותר לשתף ולקבל את התמיכה הציבורית. אך בפועל עושה רושם שפעמים רבות נשים, כקורבנות שנלחמו לבנות את קן החלומות שבראשן, נאחזות בתדמית הסביבתית כבקרנות המזבח לשפיות של חייהן. אולי כשהחלום מתנפץ בתוך הבית, המפלט היחיד הוא התדמית הציבורית.
עוד זה מדבר וזה בא: רק באחרונה, בעיצומה של תקופת משבר הקורונה, בהפרש של שבוע נרצחו במדינת ישראל שתי נשים על ידי בני זוגן – מאסטוול אלאזה (30) מחולון וטטיאנה חייקין (50) מבת ים. אלימות כלפי נשים מצד בן זוגן זו תופעה שהייתה צריכה להיעלם כבר במאה הקודמת.
התרעות פיקוד העורף