"תמיד קשה פה - בכל אחד מהשלבים בקורס. מצד אחד זה תמיד מתסכל, ומצד שני זה תמיד מרתק. תמיד יש מה לעשות, לאן לשאוף, לרגע אחד לא נתנו הקלות או הרגשה שונה רק כי אנחנו נשים. למגדר אין פה משמעות”.
את הדברים הללו אומרת סגן ר’, אחת מארבע הנשים שיסיימו היום את קורס הטיס במחזור מספר 183, לאחר שלוש שנים מפרכות. “הכל מתחיל ברצון לשירות משמעותי” אומרת ר’, שתוסמך כנווטת קרב. “אין בנו שום דבר מיוחד או שונה. כשרציתי לתרום לצה”ל ולמדינה, זה מה שחיפשתי. לא חלמתי על הקורס ולא ייעדתי את עצמי אליו, רק החלטתי להירשם ולנסות ולתת את כולי, ונראה מה יצא מזה. הרבה בנות לא ניגשות כי הן חושבות מלכתחילה שהסיכויים שלהן מאוד נמוכים, וזה משהו שצריך לשנות. לא עולה כלום להגיע למיון ולנסות”.
“הקורס הוא משהו שצריך לבחור בו”, מוסיפה סגן ת’, גם היא ממסיימות הקורס היום ותוסמך כנווטת קרב. “אי אפשר לדעת מראש אם יש בנו את היכולות שהם מחפשים. חשוב להיפתח גם לאופציה הזאת”.
“צריך להתחיל קודם כל בזה כדי לשנות את החשיבה. אנחנו מכירות את הנתון, והוא מאוד מבאס, והייתי שמחה שהמספר הזה יהיה גדול יותר. הבעיה ידועה. מעט בנות מגיעות למיון ההתחלתי, ממשיכות לגיבוש ולאחר מכן לקורס עצמו. לעומת זאת, אצל הבנים, כל מי שיש לו פרופיל מתאים - מחויב להגיע לזימון. הוא לא יכול לא לבוא, וזה הבדל מאוד משמעותי. אם כל הבנות היו מחויבות להגיע למיון, וגם לסימולטור, אולי זה היה מתגלגל אחרת. בבית הספר לטיסה, המודעות למספר הזה הולכת ועולה, ומדברים על זה כל הזמן. יש צוות שהוקם כדי לחשוב איך להעלות את אחוז הנשים”.
לדברי השתיים, לאורך הקורס הן לא קיבלו יחס מועדף או אחר בשל היותן נשים. “הפעילות שווה, ואין משמעות למגדר”, אומרת סגן ת’. “יוצא המון שאת מוצאת את עצמך בחברה שכולה בנים, אבל עוברים הכל באופן שווה, ואת לא מרגישה תיוג של ‘בת’. אין למגדר שום משקל”.
“בנים ידחפו בנות, ולהפך”, מוסיפה סגן ר’. “לאורך השלבים, כשהכל מאתגר וקשה, את לא מרגישה שאת בת בין בנים, אלא שאת עם חברים שלך. לפעמים יש דברים אוטומטיים כמו דיבור לקבוצה בלשון זכר. אפשר לשנות אותם ומתאמצים לעשות את זה. יש גם התאמות שלא קשורות למגדר עצמו, אלא לעובדה שמשקל הגוף שלנו שונה. אבל אנחנו עושות אותו דבר, אותם קילומטרים, אותם ניווטים, אותן דרגות קושי, אותן סדרות. אין פה שום הבדל”.
סגן ר’, בת 21, הבכורה מתוך שלושה אחים, מתגוררת בהוד השרון ושיחקה טניס מגיל צעיר. היא אוהבת ספורט ומוזיקה וגאה בשנות ההדרכה שלה בנוער העובד והלומד. סגן ת’, בת 23 מתל מונד, בת יחידה מבין ארבעה אחים, למדה התעמלות קרקע וריקוד מגיל צעיר, הדריכה בצופים והתנדבה לשנת שירות בבית למבוגרים עם מוגבלות שכלית. שתיהן גדלו במשפחות שלא קשורות לעולם הטיס או למשפחת חיל האוויר, ובכל זאת מצאו את דרכן לשם.
“רוב החיים חלמתי להיות מורה בכלל”, מספרת סגן ת’, “ולא בטוח שזה עבר. עכשיו אני חתומה לשבע שנים ועדיין יכולה לבחור אם ללכת לקריירה שנייה. זה קורס ארוך וקשה, אבל אני מאוד אוהבת טיסות. זה משהו קריטי כדי להישאר בתפקיד. אני נהנית מאוד. הצלחתי לאהוב גם את החלק הפיזי בקורס, למרות שהוא סופר־קשה ולא ניווטתי מעולם לפני כן”.
גם אצל סגן ר’ קורס טיס כלל לא היה בתוכניות. “כיוונתי בכלל לתפקידי הדרכה ופיקוד והתמיינתי לתפקיד במודיעין עד לשלב די סופי, ואז תוך כדי המיונים שמעתי על מיון לקורס טיס וזה נשמע לי מעניין, ובעיקר חשתי שזה משהו שארצה להצליח בו בשביל עצמי”, היא אומרת. “לא שמעתי על אף אחת שאני מכירה בסביבה שלי שהייתה בקורס טיס. משך אותי לנסות לבדוק אם זה יתאים לי. אתגר אותי להיות חלוצה. צלחתי כל שלב וידעתי שאני הולכת לתת את הכי טוב שלי, ואם זה יעבוד, אז מדהים, ואם לא, אז נתתי כל מה שהיה לי. לבית היה השפעה גדולה. גדלתי בבית שנתן לי לבחור את הכיוון שלי, עם מעט תחרותיות, פמיניזם, דבקות במטרה ונחישות”.
יום בחייהם של צוערות וצוערים בקורס טיס מתחיל לרוב סביב שבע בבוקר ומסתיים לעתים בהדרכות ובלימודים עד שעות הלילה המאוחרות. “בחצי השנה הראשונה לא יודעים את הלו”ז”, אומרת סגן ת’. “לאחר מכן יש חודש של טיסות מבחן, הרבה לימודים אקדמיים. בתקופה האחרונה, תקופת הטיסות, יש תדריך בוקר בטייסת, סבבים של טיסות”.
“אצלי היו ספקות כשלא ידעתי מה זה ניווט, והיה לי קשה להתחייב לזה למשך שבע שנים”, מוסיפה סגן ר’. “אבל היום אני מבינה ומאושרת ממש מהתפקיד, וחשוב לי להבהיר מה שאנשים לא יודעים: נווט הוא איש צוות נוסף, והדבר היחיד השונה זה שהוא לא מטיס. נווט לא מנווט. הוא קצין מערכות נשק, זה שמתפעל את מערכות הנשק בדרך ליעד. מעין זרוע משלימה במשימות הטייס, שהן מורכבות יותר מסתם הגעה ליעד”.
סגן ר’: “מרגישים אחריות גדולה על הכתפיים. אני אוהבת שבכל טיסה אני מצליחה לשפר או ללמוד נקודה שפספסתי, ואני יודעת שבטיסה הבאה אני כבר לא אעשה טעות כזו”.
היום ההתרגשות תגיע לשיאה כשהכובעים יעופו למרומים, והכנפיים ייתלו על דש הבגד. בהמשך יצאו הטייסים החדשים לשבוע רגילה, ואז יוצבו בשיבוצים שלהם. רגע לפני, חשוב לשתי הנווטות החדשות להעביר מסר לנערות צעירות. “הקורס נתן לי המון”, אומרת סגן ר’. “את היכולת להתמודד עם דברים מאתגרים ולנסות לפצח אותם ולהתגבר עליהם. למדתי שמדובר במרתון ולא בספרינט כמו שהתרגלתי בחיים לפני. מכילים הכל, ועדיין יש הרבה מרחק לרוץ. יש לי כיום הסתכלות אחרת על דברים. הייתי שמחה לראות הרבה יותר בנות בקורס. קיבלתי דרייב כי הקורס היה נראה לי מעניין, וכל אחת אחרת יכולה למצוא את הדרייב שלה לקורס. לא ידעתי על זה כלום, אף אחד מהמשפחה או מהקרובים אליי לא נמצא בחיל האוויר, אין בי שום דבר מיוחד, ואם אני באתי למיונים, ניסיתי והצלחתי, כל אחת יכולה”.
התרעות פיקוד העורף