כבר בבסיס שלו, "בנות כמונו" הוא סרט שמתקיים בתוך משהו שיכול להרגיש כמו קונפליקט. מצד אחד, הסרט מספר את סיפורה של שחר (היאלי יוסף זדה - זוכת פרס אופיר על התפקיד הזה), נערה שאפשר להגדיר כנערה בסיכון, וכבר מכאן, עוד לפני שהפלגתי לפרטי העלילה וההתרחשויות, אפשר להבין שהמתרחש על המסך לא תמיד קל לצפייה. מצד שני, הסרט מקפיד לא לקחת את עצמו ברצינות מדי אפילו לא לשנייה אחת - וזה קריטי בעיניי.
"בנות כמונו" עובד קצת כמו הקצב של החיים של הנערות שהוא מספר את הסיפור שלהן. הוא לא מחכה שהצופה יתאפס על עצמו ויבין מה הוא מרגיש כלפי מה שהוא רואה או מה הוא חושב על המתרחש. הוא זז, כל הזמן. אין לו זמן לעצור. על המסך כל הזמן יש התרחשות, גם אם היא קטנה, היא קורה. וזה חלק מהקסם שלו. בכל סצנה תמיד יש רעש רקע מאחור. איזה מלמול, איזו שיחה, ריב קולני אולי, אבל אף פעם אין שקט. כאילו לבנות האלו תמיד יש איזשהם רעשים בראש שמסרבים לתת להן מנוחה. כצופה, אתה יושב ומתבונן בילדה הזו מוקפת בבלגן כל הזמן, ונלחמת על זכות שנראית לנו בסיסית מאוד ביום יום - לחשוב. לעבד את הדברים, לקחת רגע לעצמך. לכתבה המלאה
התרעות פיקוד העורף