לו היתה לנו מקבילה לטקס הראזי, האוסקר האמריקאי הלא-רשמי לסרטים גרועים, סביר להניח שהסרט "הבוזגלוס: הקרב על הירושה" היה מקבל שם כמה מועמדויות, ומאור בוזגלו היה זוכה בתואר הראשון שלו מאז הופיע במדי הפועל באר שבע. ככה זה: עיבוד קולנועי לדוקו-ריאליטי טראשי, בכיכובה של משפחה שגם ככה סובלת מחשיפת יתר, הוא מטרה קלה לחצי ההמונים. אם ג'וליה רוברטס, סידני סוויני, טום קרוז, פיקסאר ומארוול אכלו השנה מרורים, אז שדווקא יעקב בוזגלו ייצא בשלום?
המעניין בסרט הוא שחלק מהתסבוכות נולדות בגלל הזהות הישראלית ובעיקר זו היהודית של הבוזגלוס. מירן ומאור, למשל, הולכים לאיבוד בערבות הונגריה בגלל שהם מסרבים לקחת מונית משדה התעופה ולנסוע בשבת. בכך, ממשיכה הקומדיה הזו את הטרנד הכי לוהט בקולנוע המקומי של השנים האחרונות: סרטים על ישראלים שנוסעים לחו"ל, והמסע לשם מחזק את הזהות היהודית שלהם. ראינו את זה בשני פרקי "לשחרר את שולי", בהמשכון של "ההילולה" וגם ב"הטבעת" של אדיר מילר, שהיה פחות בורקס ויותר סרט שואה, ובכל זאת זכה להצלחה קופתית. לכתבה המלאה
התרעות פיקוד העורף