כמעט עשרים שנה חלפו מאז שתאיר ראדה נרצחה בתא שירותים בבית הספר, והשם שלה עדיין מכאיב למדינה שלמה. פניה נשארו חקוקות בזיכרון, הספקות ממשיכים להטריד, ואמה אילנה ממשיכה לדרוש תשובות ולחפש את הרוצח. אתמול היא התיישבה מול עמרי אסנהיים ברשת 13 לעוד ריאיון על החיים שנעצרו ועל הניסיון לחיות בכל זאת.
טוב שהסיפור הזה לא יורד מסדר היום. טוב שלאילנה יש במה, ושאיש לא יכול להחליט בשבילה שעבר מספיק זמן. אבל במהלך הצפייה מצאתי את עצמי שואלת שתי שאלות: מה הריאיון הזה מחדש לי, ולמה ילדים אחרים לא זוכים לאותה התעקשות תקשורתית?
התרעות פיקוד העורף