"ציפורים כולם": שלוש שעות ורבע שהלוואי ולא היו נגמרות

שלוש שעות ורבע הן הרבה זמן לשבת בחושך ולשמוע אנשים מדברים. מספיק זמן כדי שמונולוג אחד מיותר יהפוך לעונש, ושתיקה אחת ארוכה מדי תגרום לך להיזכר בכל הדברים שהיית אמור לעשות בבית. ובכל זאת, במהלך "ציפורים כולם" בתיאטרון בית ליסין תפסתי את עצמי מייחל בדיוק לדבר ההפוך, שהדמויות לא יפסיקו לדבר, וזו כנראה המחמאה הגדולה ביותר שאני יכול לתת להצגה. במרכז המחזה של ווג'די מועוואד, בבימויו של יאיר שרמן ובתרגומו המופתי של אלי ביז'אווי, עומדים איתן (טל גרושקה), סטודנט יהודי בן למשפחה גרמנית-ישראלית, ו-וואחידה (ראמא נסראללה), סטודנטית ממוצא ערבי. השניים מתאהבים, האב מתנגד, והמפגש בין הסיפור המשפחתי לסכסוך הישראלי-פלסטיני הופך נפיץ במיוחד אחרי פיגוע בישראל. ככל שהעלילה מתקדמת, הסודות עולים אל פני השטח, והזהויות שהדמויות נאחזו בהן במשך חיים שלמים מתחילות להתפורר. זו נקודת המוצא. מוטב להשאיר את יתר ההפתעות לגילוי שלכם. אפשר בקלות להפוך סיפור כזה לשיעור אזרחות בן שלוש שעות, עם אנשים שצועקים על הבמה את העמדות שכולנו מכירים מהבית. מועוואד עושה משהו חכם יותר: הוא נותן לדמויות סיבות. סיבות לפחד, לשנוא, לאהוב, להסתיר ולפגוע. כל מונולוג פותח דלת לעולם פנימי אחר. גם כשדמות אומרת משהו שמקומם אותך, אתה מבין מאיפה היא באה. ההבנה הזאת לא מחייבת להסכים איתה, היא רק הופכת את המפגש איתה להרבה יותר מעניין.