קראו לו יאשה והוא היה השכן של ההורים שלי בבניין הרכבת בחולון, אי שם באייטיז. רוסי כזה מפעם, שיכור לפרקים ובסך הכל איש חמוד מאד שנהג להסתובב בתחתונים לבנים וגופייה ולשיר שירי פרטיזנים בקול רם. ליאשה הייתה בעיה אחת בחיים והיא התמכרות לאלכוהול בימים שאלכוהוליזם היה שם נרדף לפשע נגד האנושות. אלא שבכניסה שהייתה מורכבת משלושה ניצולי שואה, משפחה אחת עם שתי בנות (אנחנו) ועוד איזה אהרון אחד, רווק בן 39 שרק רצה להתחתן, לא ממש היה אכפת למישהו מהסיפור הזה. להיפך, ההורים שלי חיבבו את יאשה וחלקו איתו שקים של תפוזים שהיינו מקבלים מאיזה דוד שעבד בפרדס.
מידי פעם הוא לא היה מצליח לטפס שתי קומות עד הבית אחרי ששתה וודקה או מה שזה לא יהיה ונרדם על כל כובד משקלו בחדר המדרגות. לא נעים לעשות באדי שיימינג בימינו, אבל יאשה היה איש שמן, כל כך שמן שכשהייתי חוזרת מבית הספר ההורים שלי היו צריכים למצוא דרך להרים אותי מעליו כדי שאצליח לעלות בגרם המדרגות החסום.
אגב, זו הייתה הפעם הראשונה מזה זמן רב שחגגתי עצמאות, אבל ככה זה כשאסור – תמיד כייף לעשות ההיפך. השנה החלטתי להמשיך במסורת האירוח במקום להיות סתם "לבד על הגג", ואז גיליתי לחרדתי שאני מארחת אנשים שלא אוכלים בשר ולא שותים אלכוהול (כן, יש כאלה). כמובן שהייתי צריכה למצוא להם משהו אלטרנטיבי וחגיגי.
יין אדום (אני משתמשת בזינפנדל של קרניבור – קצת יין אמריקאי מה רע? היתרון שלו הוא שהוא חצי יבש ובכלל זה אחלה יין שכייף לשתות גם בקיץ כשהוא מקורר היטב.
את התערובת אני מכינה בבוקר האירוע ונותנת לה לפחות 3 שעות להתבשל במיץ של עצמה במקרר. מניסיון העבר, כדאי להכין שתי קערות ענק כי זה כמו מיץ פטל למבוגרים.
התחלתי את המדור עם ג'וני ווקר, עברתי ללמברוסקו וקינחתי בפונץ', אני מודעת לחוסר האחידות בטעם האלכוהולי שלי ושל חבריי, אבל זה הולם ללא ספק את הלך הרוח הישראלי, ואת החודש הזה שנע בין פסח, דרך יום השואה ואז חגיגות של 73 שנה למדינה הפסיכית הזאת. תכלס, מה זה משנה מה אתם שותים, רק תשתו. זו הדרך היחידה לשרוד.
התרעות פיקוד העורף