גיל ססובר יצא למסע שתייה ואנשים בין קייב להלסינקי. והפעם: הרהורים על חיי נצח וכופתאות בשר

צ'ייניס, נפאליס, ג'פאניס על מניו כולל סושי לרוב כמובן, תאי, מה אין כאן. ולפחות ברובן זה עושה רושם של הדבר האמיתי, מהגרים שהחליטו במקום לעבוד בשביל פרוטות לפתוח מקום. אני יודע שהמטבח הפיני, כמו הדני והסקנדינבי בכלל, חווים את תור הזהב שלהן, אבל למצוא אחד כזה הרבה יותר מורכב מטייק אווי סיני או יפני, ובטח גם פי חמש במחיר, ולא שזה משנה לי יותר מידי, אבל להיכנס לבד למסעדה ולהזמין בקבוק יין וחצי תפריט, זה פשוט חוסר סטייל. אבל ביום הזה הלכתי להשלים משימה. הלכתי ל'פילמיני', אותה מסעדה של בחור סובייטי שהגיע לארץ ועזב. הלכתי. הגעתי לאצטדיון האולימפי וכל הדרך נזהרתי לא לעלות על הדרך לרוכבי האופניים, כי אחד כזה עוד יכול לצאת מדעתו ולצרוח עליך, לא פחות מאשר היית עובר מעבר חצייה באדום. האצטדיון נמצא ממש במרכזה של העיר הפרוסה הזאת, הכל כך מרווחת, על עשרות הפארקים, האגמים, עד שגם זה נמצא שם במין טבעיות, כאילו עושים אולימפיאדה בהרבה מקומות נידחים. וזה מקום נידח. זה פינלנד. זו לא אנגליה, או גרמניה, או צרפת, או ארה"ב, או אפילו רוסיה, או מקסיקו או ברזיל. חמישה וחצי מיליון פינים יש. זהו. אגב הצפיפות לק"מ רבוע היא 15 נפש. בארץ, סתם לצורך השוואה, היא 334. המשכתי לי וברור היה שהשכונה התחלפה, תודה לאל הטוב, ועכשיו גם היו פה אנשים. לא רק נשים עם עגלה ושני מושבים, לא רק ילדים חזרה מבית הספר על אופניהם באוזניים מכוסות רמקולים, לא רק אנשים בסבלנות אין קץ ואין כל צורך לנפץ את קוצר הרוח, כי הוא איננו, לא קיים, פשוט. כאן כבר יש איזה מן לשכת סעד או ביטוח לאומי לאלכוהוליסטים וחולי סכרת שביד אחת מחזיקים הליכון ובשנייה בקבוק משקה, אישה אחת מנופחת מרוב אלכוהול כמו שאנחנו רגילים לראות ברחוב אלנבי, אבל כאן היא מוכנסת לניידת ושני בעלי ברית חסונים מלווים אותה, ואני מניח שלא להשמדה, אולי לבית חולים, אולי לבית מחסה, עוד זכר די מגודל שמרביץ ללוח מודעות כמו הייתה אשתו השנואה, כמו הוא בקרב על חייו והוא נותן בכל הכוח, והרעש מהאגרופים שלו חזק יותר מהרעש של קרונות החשמלית, חזק מרעש האוטובוס והאופניים יחדיו. אני מגיע. נכנס. תפאורה כמו שכתוב בספר. מטבח פתוח. איש אחד עם קרס ענקית וחולצת טבחים. מאמא אחת. בחורה צעירה אם כי איננה ביתה לבטח, שולחנות, כיסאות, כרזות מהתקופה הסובייטית, ברוסית, ואיש אחד לבוש במדי הצבא האדום מראה לדוד סם האמת מהי. אין תפריט. כלומר יש, אבל רק על הלוח, בגיר, כאילו כל יום פה התפריט כולו מתחלף, פלוס כמה ספיישלים. אני מתקרב. הכל כמובן בפינית, אבל הבחור הגודל מהמטבח מספר לי מנה מנה ומזיע את עצמו למוות תוך כדי. אני נעצר על פילמני. רק בורש עוד חשבתי לקחת, אבל לא הייתי רעב מאוד והזמנתי בירה אחת מטאלין. לשולחן דווקא הגיע צלוחית מרק אפונה, כבד סמיך, וברור שזו בסך הכל אפונה טחונה עם מעט חמאה, מעט שמיר קצוץ והרבה מאוד קרוטונים, אבל כאלה של לחם שחור שאתמול עוד היה בשימוש. הוא טעים המרק. מאוד. מאיפה אתה תזכיר לי, אומר האיש אחרי שלא פלטתי הגה מפי. מישראל. אני מדבר עברית, הוא אומר בעברית. אני יודע אמרתי. חבר שלי שהיה כאן אמר לי. באשקלון גרתי. שנתיים. זה לא הרבה עניתי. שכחתי כמעט הכול. הוא אומר, לא עונה למה ששאלתי. אתה מדבר פינית, היה עכשיו תורו לשאול. לא עניתי. אפילו לא מילה אחת. הוא צחק ואמר, המרק זה בחינם, תאכל, וסיכם את השיחה הזאת. לא הייתי מתפלא אם היה חבר באיזו רשת, מאפיה, משהו, כמו בסרט של קרוננברג. והוא היה הבוס. הוא לא פחות מתאים מגנדולפיני, עליו השלום. אחר כך הגיע הפילמני. אני זוכר פעם שנסעתי לדליה, היישוב הדרוזי בכרמל, קצת אחרי השריפה. הגענו למסעדת האחים ורצו שלושים שקל על עלי גפן ממולאים. זו הייתה שערורייה חשבנו. גם בתל אביב לוקחים פחות. עד שהגיעה המנה. היא פשוט הייתה ענקית. וכאן. מנה לשלושה, ארבעה סועדים. אולי שלושים, אולי יותר חתיכות, כולן עשויות כמובן מעשי ידי אדם, בצק ובשר, שנראה לי לבן למדי, ולידם אגמון של שמנת, מעט רוטב אדום וכמעט חריף, ועל הכל מעט חמוציות טריות. השילוב של כל הטעמים היה מושלם והחמוציות יצרו מין פלא בפה, שכמו קוויאר, התפצפץ עם כל ביס. אבל היו המון, ואחרי כל ארבע או חמש לקחתי שלוק מהבירה והתחלתי להצטער על המרק. אבל מה יכולתי לעשות. האיש הסתכל עלי אוכל, עד שברגע אחד זה הגיע לו עד פה והוא אמר, להתראות, אני הולך, ואני רק העליתי מבט ושאלתי לנוח, והוא אמר כן. אבן נגולה. עכשיו הייתי לאדם חופשי ואחרי עוד עשר חתיכות החלטתי שדי, וצעדתי כמו ברווז עייף, (ארבעים דקות לקחה לי הדרך לכאן, למעלה משעה חזרה) בדרכי. בחוץ היו חמש עשרה מעלות. לא שלושים. לא ארבעים ושלוש, ואני חשבתי על ליאור, על ג'וניור, על בוזנח, על מעוז. במחשב, בבית, ריי קורצוויל מעלה את ההימורים שלו על המין האנושי. 20 שנה. פעם הוא דיבר על העתיד. עכשיו סופר שנים (וכדי להראות שהוא רציני, גוגל לקחו אותו להיות המהנדס הראשי). זה לא נורא אמרתי. עשרים שנים. 60 בול. בסך הכול יש לי גאוט. לא מתים מזה. כדור אחד ביום. וזהו. חיי נצח. אני מוכן. בחיי. למה לא. זה חייב להיות מעניין. בטח לדור הראשון. הדור שלי כאמור. בערב אני יוצא לטיול, כראוי למעמדי כמומלץ לחיי נצח, וככזה, את הדם יש להניע. את העצמות לחלץ. אני מחלץ. אבל אני מחלץ כמעט לבד, ואם אינך על שני הרחובות הראשיים, אז אתה לבד. בעתיד העולם יהיה בהתפוצצות אוכלוסין. לא ניתן לראות את זה אחרת. עכשיו מדברים על עשרה מיליארד כבר אחרי שפוקויימה וכמה מידידיו דברו על תשע וזהו, וטענו ששם זה יתייצב, אבל עכשיו גם לא ימותו, והרי יוולדו עוד ועד ועוד, וכאן יש הרבה מקום. אם שואלים אותי, העיר הזו יכולה לאכלס בקלות פי שלוש או פי ארבע. רק בבר שלי אין לי מקום על הבר, אבל הפעם יש הרבה מאוד נשים. וגם הרבה מאוד מהן יפות. אחת יושבת לידי. שלום היא אומרת. את מקומית? כן. את גרה פה? לא, בקטאר. בקטאר? במפרץ הפרסי? מה יש לך לחפש שם? התאהבתי. בנסיך המקביל לבן טלאל? בדרום אפריקאי. מה הוא עושה שם לעזאזל? עובד בקיו פי. מה זה? קטאר פטרוליום, היא אמרה וסבה להמשך השיחה עם חברותיה לשולחן. אחת עם גלימה ארוכה ושיער שחרחר, אחת עם קארה שהשאיר צוואר לבן ומפואר כשל ברבור, אחת בג'ינס ומגפיים וחולצה מהודקת שיוצאת כל רגע לעשן. היום העיר התעוררה ופרשה את כל הרפרטואר. אני עוד יכול להתרגל לזה.

הזיותיו של מטייל בודד - חלק 12

גיל ססובר יצא למסע שתייה ואנשים בין קייב להלסינקי. והפעם: ביקור במסעדה של בחור סובייטי שלרגע קצר היה תושב ישראל, והרהורים על חיי נצח וכופתאות בשר

גיל ססובר יצא למסע שתייה ואנשים בין קייב להלסינקי. והפעם: הרהורים על חיי נצח וכופתאות בשר