גיל ססובר יצא למסע שתייה ואנשים בין קייב להלסינקי. והפעם: רוצה הביתה

איזה לילה מחורבן. התעוררתי שעתיים אחרי שנרדמתי, בערך בשתיים בלילה, בתוך חלום שנראה כמו מציאות מוחלטת, עם זקפה מלאה, אבל כזו שלא הייתה לה כל כוונה לגמור. את הבחורה שהייתה שם היכרתי היטב. נפגשנו. היא הניחה את ידה על האיבר שלי. התפשטנו. היינו אחד מול השני, או משהו כזה, ושם התעוררתי. אני זוכר מאמר שקראתי בו אמרו כי כל מחזור שינה שהוא 90 דקות, האיבר מגיע לזקפה. כל 90 דקות! כל לילה, כל החיים. זה נשמע לי מופרך אז. זה נשמע לי מופרך גם היום. מה זה אומר. שיש לנו חלומות זימה מחזוריים, בזמנים קבועים, על בסיס כל כך קבוע, או שסתם יש איזה מנגנון עוקף הכל שמעמיד אותו לבד, מן ווסת לחץ אוטונומי שעושה מה שצריך רק כדי שתוצאות הניסוי לא ירדו לטמיון. התהפכתי לצד השני וניסיתי לחזור לישון. החלום לא הלך לשום מקום. הזקפה נשארה. גם הבחורה. אבל לא הייתה לה שום כוונה גם עכשיו לתת לי לגמור. מה קורה עם הניסוי חשבתי לעצמי. האם אתה גומר כל 90 דקות, מה שאומר 5.33333 פעמים בשינה של שמונה שעות, או שמא זה מאין תרגול טנטרי, וזה הסוד הגדול של החיים, של הכליות, ואתה פשוט אוגר לעצמך אנרגיה לכל היום במקום לבזבז. אבל לא הצלחתי להירדם. לא משנה מה לא או כן עשיתי. מחשבות. עם או בלי כרית. שמיכה. נשימה. לא משנה מה הייתה הטקטיקה, מקסימום הצלחתי לעצום את העיניים לכמה דקות, אומר לעצמי, עכשיו זה ילך, הפעם, ויודע שהנשימה עדיין מהירה מידי, אולי זה חום, אולי סתם סיוט של לילה. בסוף גם זה ייגמר. מחר בצהריים לא יהיה לזה זכר. אין ממה להתרגש. קורה. לא היו לי נדודי שינה מאז שיצאתי ואני שותה רבע ממה שאני שותה בדרך כלל. על מה בכלל יש לך להתלונן. ובאמת בחמש בבוקר, אחרי שסגרתי את החלון וחשבתי אולי זה האוויר מבחוץ, 12-13 מעלות שלא נותן לי לישון, נפלתי למשכב. בעשר התעוררתי. חזרתי לישון. באחת עשרה התעוררתי שוב. כמו חדש. איזה חיים יפים. רק היום בבוקר שמתי לב שיש מד חום מובנה מחוץ לחלון. זה מקסים בחיי. 19 מעלות כרגע עומדות. מעניין איך הוא מגיב למגעה של השמש הישיר שמגיע רק בתשע בערב. תחזית מזג אוויר של סקנדינביה מראה גשם זלעפות בנורבגיה כולה. אצלנו סביר. גם בשוודיה. קצת אם טי וי בפינית ואישה אחת גותית עם טבעות הממלאות את כל האצבע ואת כל האצבעות שובה את ליבי עד שהיא פותחת את הפה ושרה. קצת קומודו דרגון אוכלים ארוחת עשר, קצת קרוקודילים מעלימים היפופוטם שלם ואני חושב אם גם להם יש גאוט או שזה שמור רק לבני אדם. בחוץ, בכיכר שלי, בקמפי, ילד ענקי ושחור בוהק עם זנב נגלה. אחר כך הוא מופיע פעם עם כנפיים. פעם רכוב על גבו של דרקון. הבר שלי סגור. אני יורד קצת ויורד לכיוון הנמל. אולי היום הרינג בקונוס מנייר עיתון, למרות שיותר מאוחר עוד מאתמול. אני עובר רחוב מרכזי מאוד וריק להפליא ורק נגינת כינור מפרה את התהום, ואני נזכר בניסוי שעשו פעם בסבווי בניו יורק. שמו שם את הסולן של הפילהרמונית המקומית וראו מה תגובת העוברים והשבים. חוץ מכמה ילדים שהסקרנות והצלילים הכריעה אותם, איש לא ניגש. נדמה לי שאני כעת חלק מניסוי כזה עכשיו. כי הוא נגן ממש אדיר. השארתי לו 60 סנט. זה הכסף הקטן שהיה לי בכיס. עשירית בירה. מביך. איזה באסה זה להידרס מחשמלית. לא נדרסתי, סתם מחשבה עלתה בדעתי. עוד כיכר ענקית. כנסייה עם מדרגות שלא היו מביישות את הפרלמנט הגרמני, וצבעיה עדיין יפים ומקומיים. לבן. זהב. תכלת. ירוק. כמה יפה. באמת. זה מקסים. אבל ריק אלוהים ישמור. בשביל מי בנו את כל זה. אין פה אנשים. ויותר מזה חשבתי. בכלל כל הבניה הזאת, עם לבני האבן האדירים, עם הקשתות, הכניסות, הכרכובים, המרפסות המעוטרות, האם כל זה שייך לעבר ולא ישוב עוד, אנדרטה לימים בהן אי השיווין לא היה קיים והיית פיאודל, אדון, נסיך, רוזן או לורד, וכל השאר היו סתם נתינים, והיום אין סיכוי לבנות דבר כזה, או גשר כמו ברוקלין ברידג', או כמו החומה הסינית או כמו כל בניין כמעט גדול ומפואר העולה על רוחכם. כעת ברזל וזכוכית, שלד וכסוי, ושכל השאר ילכו לעזאזל. נכנסתי להנרי בר. גם הוא ממוקם בכיכר מתחת לבית שהיא בכלל כיכר מתגלגלת אם אפשר לקרוא כך לכיכר. היא לא נגמרת. היא נמתחת לאורך שישה בלוקים, קניון, תחנת אוטובוס. גם כאן אין בר. כלומר אתה לא יכול להתיישב על הבר ולהזמין. אתה עומד בתור. ואז כשזה שלך מגיע אתה ממהר, מוכן כמובן, אין זמן להתלבט, ומבקש, ומקבל, ומשלם, ונעלם. וכולם יושבים בחוץ עם הכוסות שלהם והשמש, ואני רק רוצה בר. עם ברמנית. שאפשר בתנועת יד, במילה, בתחנונים לקבל עוד אחד אם רק תרצה. ולא רק זה. יש להם מנגנון מוזר פה. פה אתה לא מקבל חצי. בהרבה מהמקומות כן. בהנרי בר אתה מקבל 400 סי סי. אבל אין להם כוסות של 400. יש רק של חצי. על קצף הם לא שמעו. אז הם ממלאים עד שלוש וחצי חמישיות הכוס. זה כל כך לא אסתטי, לא נכון, לא לעניין חשבתי לעצמי, אבל דעה לא הבעתי וגם לא אף אחד אחר ולהם זה נראה נורמלי, כמו ברים סגורים. רק מקדנולס היה פתוח. כנראה שהוא היחיד שממש מבין בשכר דירה. ואם כבר הגענו עד הלום אני חייב לדבר על מוסד המלצרות, שפה כאמור הוא לא קיים. איזה מוסד נפלא. טפח וטפחיים. נופת צופים. פליאה ואושר. רננים. בחיי. נסו לשוות בלבכם הצנוע, הכנוע כמעט, חסר כל יומרה ותוכן, אמת או שקר, איך היה נראה בר, או מסעדה, כל אחת או אחד מהמקומות האהובים שלכם, ותראו כי לפחות חצי מקסמו של המקום טמון בצוות, ולא מן הנמנע כי המלצריות, לעיתים גם זכרים, למה לא, יש להם יד ורגל. הם הרי ידידיכם הקרובים ביותר. רק הם יהיו שם גם מחר כשתגיעו. אפילו לא צריך להתקשר. כמה יופי, הדר וששון יש שם, כמה הוד תפארת וכבוד, וכאן. טמיון, רדידות ועליבות הנפש. לא פחות ולא יותר. זהו זה. אני מודה. הלסינקי קשה. גם עכשיו, אחרי השעה עשר והברים שלי אינם פתוחים. כל האזור סגור. רק הכיכר עובדת, וכמה מקומות לתיירים. זה בסדר יום אחד, כמו הברבוניה נגיד, בשישי להיות סגור. להגיד לא מתאים לי כל הטיפוסים האלה שמגיעים מנתניה, מחולון, מבני ברק, אבל יומיים, זה כבר מחוץ לכללים. וזה סוף השבוע, לא יום ראשון. זה באמת מוזר, חייבים להודות, זה מתחת לחוגרה, מחוץ לכללים, לא לעניין, ומעל הכול זה פשוט מבאס. אז אני הולך הביתה. מה יש לי לעשות. בקבוק ברנדי טורס הוא נחמה מכובדת לכל דבר ועניין, וממש מתחת לבית, היה בר אחד עם אי סי די סי, איירון מיידן, והכל בפינית. נכנסתי. הייתה שם בירה. זה היה גן עדן.

הזיותיו של מטייל בודד - חלק 13

גיל ססובר יצא למסע שתייה ואנשים בין קייב להלסינקי. והפעם: לילה מחורבן, בר סגור ועוד בר סגור, כיכר ענקית שלא נגמרת (ואין בה בר), ולסיום - רוצה הביתה

גיל ססובר יצא למסע שתייה ואנשים בין קייב להלסינקי. והפעם: רוצה הביתה