גיל ססובר יצא למסע שתייה ואנשים בין קייב להלסינקי. והפעם: הו יפו, כמה יפית.

קמתי כמעט אחוז זוועת ממצבה של העיר שהשליך על מצבי באופן ישיר. לא רק הברים היו סגורים אלא גם החנויות והסופרים. הכל היה מושבת. זה נראה כאילו לפני סופהשבוע כאן, אנשים מצטיידים בפנס, בשימורים, בנרות, ומחכים 48 שעות, אולי 72, עד שהחיים יחזרו למסלולם. יצאתי את הבית בידיעה אולי הכל לשווא, ועל עקבי אסוב, ואגיד חזרה, אשתה שלוש כוסות מים, כי אין מה לאכול, אבל להפתעתי כי רבה המכולת הייתה פתוחה. ירקות, תפוחי אדמה, סטייק לבן, סלומון, גבינה, שוקולד, יוגורט, השיטה שלהם עובדת אלוהים ישמור, רק סגור את החנות לאיזה רגע קט, ושלחת את לבו של הלקוח להתקפי קניות בלתי מרוסנות. חזרתי הביתה ושקית וחצי בידי, מתכנן את ארוחת הצהריים, הפעלתי את הכיריים החשמליים, מילאתי מים בסיר, ותכננתי קודם כול, כמו פיני טוב, לדאוג שיהיו תפוחי אדמה, עד שהגיע הטלפון. - טיילת קצת בהלסינקי? - כן. - טוב, אז נלך לטייל. חכה לי עוד חצי שעה ליד הג'ים העירוני. - טוב אמרתי, כיביתי את האש, שמתי על עצמי משהו, והלכתי לטייל. תוך דקות הוא אסף אותי, אדריאן (אדריאן נערת המלתחה, היה חקוק לי כל הזמן המקרה מספרו של הנרי מילר, ולא יכולתי להתבדות יותר. צדק שייקספיר. ווטס אין אי ניימ, מסתבר) עוד ידיד של ידידי הטוב ששלח אותי גם ל'זכר', אי שם בפאתי קייב. אדריאן הוא יבואן יין, שקודם לכן עבד שנים ארוכות בפינלנדיה, בשנים שלפני הפריסטרויקה, והיה מסתובב בגוש הסובייטי ומוכר וודקה במחיר מופרז. חצי מהוודקה שלנו הולכת לפולין. 15 מיליון ארגז. ארה"ב לא קונה כמעט כלום. גם רוסיה לא. אחרי השלוש הגדולות, סמירנוף, אבסולוט ורוסקי סטאנדארט, אנחנו במקום טוב. וזה בלי הרוסים. לך תדע כמה הם שותים, הוא אמר. יצאנו את העיר. כמעט לא הרגשת בהבדל, הכל המשיך להיות ירוק, ועוד ועוד אגמים (ארץ מאה אלף האגמים קוראים למדינה הזאת, יכול להיות יותר, יכול להיות פחות) אלא שהכביש היה מהיר יותר ויכולת לראות קצת יותר רחוק, ואז הוא אמר לי, אתה רואה, כל התנועה זה חזרה, כמעט אף אחד לא נוסע בכיוון שלנו. כולם חוזרים. מאיפה. מהחופשה. איזו מיד סאמר מה? זה החג הכי חשוב שלנו. היום הכי ארוך בשנה. אף אחד לא נשאר בעיר. חלק יוצאים עם הסירות שלהם. חלק לבתים שיש להם בכפר (500 אלף יורו עולה בית ראוי, לא יאומן, עד שעתיים נסיעה מהלסינקי, על יד הים) וחלק כבר נוסעים לחופשת הקיץ שלהם ולא חוזרים. זה היכה אותי כברק. פאקינג 3,200 קילומטר עשיתי כדי להיות כאן בעיר ביום חגה, בלילה הלבן המושלם מכל הימים, ואלה, בני זנוניה של העיר, דווקא ביום הזה החליטו לצאת, לעזוב, ללכת, לנטוש. כנופיה עלובה של בוגדים. זה הסביר את המכולת. את הרחובות השוממים. את הברים הסגורים. לעזאזל, חוץ מכמה תיירים עלובים אף אחד לא היה כאן, ואני הייתי אחד מהם. אחרי הפנמת המצב חזרנו לדבר, כלומר הוא חזר לדבר ואני להקשיב, ולא האישה, לא הכלבים, שהצטרפו אלינו. אף אחד לא פצה פה. קשה נלחמה פינלנד על עצמאותה. אין מה לדבר. מאז ומעולם בערך, אם היה זה תחת האימפריה השוודית ששלטה מהמאות המאה ה-14-15 וסתם ירדה מגדולתה בגלל כמה מלחמות מטופשות, ואחר כך מלך שבדיה דווקא היה בקשרי נישואין עם מי מהממלכה המקומית, או אחרי שהרוסים, גם הצאר, גם הצארינה לאחריו, לא הבינו פשוט למה זה לא שלהם, ולקחו את זה כמו שלוקחים שקית אגוזים, והכיכר המרכזית, אותה בנה הצאר, בגלל זה אין שם את בניין הפרלמנט, הצאר היה הפרלמנט, ולא צריך שניים, או המלחמה ב-1908, ואחר כך מול הרוסים של אחרי המהפכה, עכשיו היו אלה האדומים, ולא הלבנים למשפחת רומנוב, עם העיט הדו ראשי שלהם שעדיין מעטר (אחד היחידים, גם ברוסיה) את הכיכר בנמל, או את הקרבות במלחמת העולם השנייה, לפני ואחרי מבצע ברבוסה שהשקיע את הגרמנים בביצה, וכנופיית הפינים עם המגלשיים שמנצחים צבא גדול וראוי ואדום לדוויזיות שלמות של טנקים, וכן הלאה וכן הלאה, וכאן מוזיאון, וכאן עבר קו הגבול, וכאן ישבו הלוחמים הפינים, נקודה אחר נקודה שורטטו לפני כל הגזרות, כדי שאלמד, שאדע, שאהיה לאדם טוב יותר, אזרח מן השורה, עד שלבסוף הגענו, יצאנו, מתחנו את אברינו, והלכנו לאכול דג. פרצ'. זה היה שמו, והבנתי שהוא במקור דג מים מתוקים, אבל בגלל אחוז המליחות הנמוך של הים הבלטי, מינים רבים עשו את הדרך מהנהר לים, ועל כן טעמם של הדגים המקומיים כה עדין. הוא לא היה גדול. הוא היה דג של מאתיים גרם לערך, אם כי נאמר לי כי הוא יכול להיות גדול יותר. הוא נראה קצת כמו דובר סול, על הגלדים המפורסמים, טעמו היה נפלא ומעודן מאוד, עם רוטב שמזכיר הולנדז אבל גם עדין ממנו, כוס יין לבן מאלזס אחרי קצת קמפרי, ושוב היינו בדרכים, בדרך לקצה של המערבי של חצי האי, ועדיין ירוק העד, העצים המפורסמים המגיעים לכל העולם, האגמים, הים, הנחלים, והידיעה כי בחורף זה מגיע ל-30. -30. לא שלוש. שלושים. לעזאזל. כו הים הבלטי, כל הדרך לטאלין, הדרך בה הגעתי, כל הדרך לשבדיה! אפשר לנסוע אותה בדרכים מיוחדות בהן בודקים כמובן את עובי השלג, את החוזק, אבל טריילרים עניים, משאיות, אוטובוסים, פשוט נוסעים לשם בחורף. כל הים קופא, זה פשוט לא ייתכן. ועל כן התמחותה של פינלנד בבניה של סוג אחד של אוניות. שוברות קרח! אחר כך הסתובבנו. אפשר היה לראות את הסוף. לא שנת צהריים. לא הבשר הלבן. תפוחי האדמה. הקניות, היוגורט. הגבינה. כל זה היה מאה וחמישים קילומטר ממני, חי לו בבטחה. התקרבנו, לאט, עד שלבסוף הגענו ואני חשבתי שנפרד בתודה אלא ששוב ירדו הכלבים, האישה, ואנחנו, לנו היו תכניות מסתבר, ועוד סיבוב במוזיאון המלחמה, בניין הפרלמנט, שעמד ממש כמעט בסמוך דווקא לבית שלי, ובכלל כל הבניינים, המונומנטים שכבר ידעתי אותם בעל פה אבל לא היה לי שום מושג מה הם עושים, עכשיו הכול היה ברור נהיר ושפיר, ואפילו מסעדת כוכב בודד שהייתה על הבר, וזו שעל ידה ל החבר שלו, כולם היו עכשיו בתוך ידיעתי, היטב. תודה גדולה. נשיקות. כשיגיע לארץ אקח אותו לברבוניה. לשם אקח אותו. לא וויתרתי על הסטייק, התפוחים, הסלמון, והכנתי לעצי ארוחת ערב מפוארת גם כן, ורק אז יצאתי לשתות במצב רוח הרבה יותר סלחני. זה החג שלהם. מיד סאמר. מה אתה דפוק? ישנתי. התעוררתי. נגמר. זהו, עוד שעתיים צ'ק אאוט מהבית, שעתיים טיסה, שעתיים טרנזיט בקייב, שלוש שעות טיסה, וחזרה ליפו, היפה מכל הנשים. תודה לסנהדרינק שאירחו אותי. ולז'אן ז'אק רוסו שהביא תא הכותרת הנפלאה הזו, אם כי הוא בעצמו, טייל בחצר מתחת לבית. בית.

הזיותיו של מטייל בודד - חלק 14 ואחרון

גיל ססובר יצא למסע שתייה ואנשים בין קייב להלסינקי. והפעם: אפשר לראות את הסוף, הכל כבר בהיר נהיר ושפיר, תודה ושלום, והנה את יפו, היפה מכל הנשים

גיל ססובר יצא למסע שתייה ואנשים בין קייב להלסינקי. והפעם: הו יפו, כמה יפית.