גיל ססובר יצא למסע שתייה ואנשים בין קייב להלסינקי. והפעם: נתניה של צפון העולם

אני אורז בשתיקה ועוזב את אסטוניה. ברציף יש לי יותר מידי זמן ואני עושה טיול מסביב, וישר מבחין בדייג מקומי ובודד, יושב לו על משהו שנראה כמו מנחת מטוסים בקצה של אכסדרת בטון ענקית, שבטח סטאלין הזמין בביקורו הראשון כאן. הדייג מרים את החכה המעוקלת תחת משקלם של הדגים התלויים עליה, שלושה במספר, בפעם אחת! ואחרי דקה הוא שוב מחזיר את החכה למים ואחרי רגע בודד וכמה משיכות הוא שוב מעלה והפעם חמישה דגים, וממדי הצלחה כזו לא ראיתי גם בגלפגוס, וככה הוא ממשיך וממשיך ואי אפשר להוריד ממנו את העיניים ואיזה מקומי מתקרב אליו, מבקש גם הוא להתקרב לנס, ולקופסת הצבע הענקית שלידו, שבטח את קרביה כבר ממלאים מלאכי הים שרק הרגע יצאו. רגע לפני העליה לסירה, אני שוב מביט במקומיים אבל לא בא לי להיסחב עם ארגז בירה, ואותי לא יפחידו, אני לא מקייב או מטאלין, אצלנו אולי לא שותים הכי הרבה, אבל אצלנו הבירה הכי יקרה בעולם. אי לכך אני רוכש בקבוק של ליטר ברנדי טורס 10 שנים, ומכניס אותו בעדינות אל התיק. הסירה יוצאת ממעגנה, ונעה כמעט באדישות, המנוע אינו זועק, אינו עומד להתפקע, והיא כבר במהירות השיוט שלה, 28 קשרים כאמור, למעלה מחמישים קילומטרים בשעה, והים חלק כמו תחת של תינוק, והקטאמרן הזאת מחליקה עליו כמו על קרח, תזוזה אין, לא גל ולא רוח, הכל על מי מנוחות, ופה ושם אני עוד עוצם עין, נזכר באח"י (אוניית חיל ים) חיפה, הספינה שלי שהגיעה ל-34 קשר, ספינת הטילים הכי מהירה בים התיכון, בואך 1992, ומי יודע אם היום משהו משיג. מימין פטרבורג. לא רחוק. טאלין נעלמה. מקדימה הלסינקי ופינלנד כולה, ואני נזכר ברכבת מקייב לטאלין, עליה רק ביררתי כמובן, יום, שש שעות, ושש דקות, אם זכרוני אינני מטעני (דרך פטרבורג או מוסקבה בלבד. אפילו לא דרך מינסק), וכאן אפילו לא צריך להגיע שעתיים קודם לשדה, לא בדיקות בטחוניות ולא חותמת בפספורט, ותוך שעה וחצי בול, אחרי שפגשנו לא מעט מפרשיות פיניות סתם ביום חול, ומבוך איים המחייב גם שייט איטי, וגם לדעת לאן אתה הולך, אנו בהלסינקי. בלב ליבה של העיר. גם כאן. לא חותמת ולא פספורט. לא בדיקה ולא הגבלה על ייבוא אלכוהול. אם אתה יכול תביא מכולה בתיק. מה אכפת להם לפינים. יש להם הרבה עץ. רבע שעה אחרי זה אני כבר בדירה שלי. הפעם הבית הוא דירה. כך יצא. דירה לקחתי לי, בבניין ישן ועתיק, קלוף וורוד, בקומה שלישית בלי מעלית, עם מפתח הפותח שתי דלתות חיצוניות, ואחד שפותח רק אחת פנימית. ובלי לדעת יותר מידי היא ממש במרכז העיר. בקאמפי. מטר מתחנת האוטובוס המרכזית, קילומטר מהרכבת, ומתחתי סופרים לרוב, חנויות, אחת אפל סטור, מרצדס, ואישה אחת, גופייה לגופה המעוטר ספק קעקועים רבים, ספק אחד שהתפשט או שסתם מכסה שטחים נרחבים, גילה לא עולה על 23 או אולי 4, והיא מעשנת לה ושותה קרלסברג בשמש העומדת ממש מעל מרכז השמיים וצל קטן היא מטילה, זערורי, ואין לי ברירה ואני מתיישב באותו הבר, ולא הולך לטייל, להכיר את השכונה, עכשיו היא השכונה שלי, ודי להביט בה כדי להבין שהיא הדבר הכי קול שיש, והיא משחקת קלפים, מחזיקה את הסגריה בשפתיה עם עוד כמה חברים, גם הם עם עגילים מז'אנר המסאיי, גופיות, אופניים וסקייטבורדים, ואני שמח על האפנה הזאת שחזרה, על הסקייטבטרד, מין משהו בתולי, ראשוני, בלתי ממונע, חופשי באמת, המבטא את רוח האדם. 7 יורו אני משלם על חצי סטלה ומבין את הארגזים בספינה, למרות שחצי קרלסברג עולה 5 יורו, ל-500 מילימטר בלבד. אני שתוי די מהר, שמח וטוב לב ונכנס אל המכולת. את המקרר יש למלא ואחרי שאני מנסה להבין את העיקרון של רכישת הירקות, נזעק איזה מקומי לעזרתי. אתה לוקח את הירק הנבחר. שם בשקית. מניח על המשקל. רושם את הקוד של הירק. 18 נאמר. ויוצאת לך פתקית עם המחיר. אתה מניח את הפתקית על השקית. בקופה הקופאית מעבירה ולא מאמינה לעיניה היא קמה, אומרת לי זה יקר מידי. זה הקוד הלא נכון, צוחקת ואומרת שזה של פיינאפל, וחוזרת עם מחיר חתוך בחצי ובא לי לחבק אותה. לא בגלל המחיר. אלא בגללה. איזה מעשה יפה. כמעט אצילי. פילמני. אני בדרכי לפילמני. מסעדה רוסית של עוד אחד שטעם את טעמה של המעצמה הציונית אחרי שהגיע ממוסקבה וזה הספיק לו והוא בחר לעצמו עתיד דווקא בחלק זה של מפרץ פינלנד. בכניסה ממש אני פוגש את העורך שהגיע לילה לפני ומספר לי נוראות וזוועות על ההפלגה שלו, על הגלים, ועל הקור, ועל הרוח, ועל הסיוט שהוא עבר ודלתות המסעדה סגורות. איזה עולם. המלצה אחת קבלנו מהארץ, והמסעדה סגרה את שעריה שעתיים קודם. ועכשיו רק שבע וחצי לכל הרוחות, אבל כאן זה כמו שישראל של פעם, ולא רק הספרים סוגרים את החנויות ביום שלישי בארבע, כך עושים כמעט כולם, ואנחנו אוכלים משהו ואני אומר לו שבחיים שלי לא ראיתי עיר כזאת. רמת אי האלימות. האדיבות. הנדיבות. המרחב. השקט. התחבורה הציבורית. הנימוס. הנחמדות. הפריסות. האנשים הממלאים בר אחרי כל שתי חנויות. השלווה. לעזאזל. מה זה המקום הזה שנראה כמו תפאורה של איזה סדרת ריאליטי עתידנית על חברה שעברה הרבה מאוד דברים בצעירותה ועכשיו היא בוגרת. הוא מסכים. אנחנו הולכים לעוד בר ושוב הבירה, גם היא 7 יורו לחצי. לא נורא. אנחנו שותים. ברקע דיוויד בואי מתקופות מאוד שונות וכמה ילדות שכנראה לומדות אומנות, ובאחת עשרה לערך אנחנו כמעט לבד במקום. בוא נעברו לצד השני, אומר העורך, ואני הולך איתו חסר רצון אבל הולך, לאיזה מועדון גייז שמעלה הרבה מאוד דציבלים, ואנו עולים בגרם המדרגות והוא מציץ ויש שם שישה אנשים. הכמות המדויקת שהייתה גם בבר אותו עזבנו לפני שלוש דקות. אנחנו הולכים. הוא גר ב'נתניה'. כך הוא מכנה את הפרבר בו הוא מתגורר ואנחנו בדרך לראות אם עוד יש תחבורה ציבורית. תחנת האוטובוס שוכנת תחת ביתי ותחת איננה מטפורה. היא שלוש או ארבע קומות מתחת לאדמה, וזוג אחד שואל מאיפה אנחנו. מישראל. חשבתי כך אומר הגבר. העברית הסגירה אותכם. ושלושתם עולים לאוטובוס, ואני ישן שעה שעתיים. איזה חיים טובים.

הזיותיו של מטייל בודד - חלק 10

גיל ססובר יצא למסע שתייה ואנשים בין קייב להלסינקי. והפעם: עוזבים את אסטוניה ומגיעים אל נתניה של צפון העולם. בתפריט - שפע אדיבות, נדיבות, שלווה ושקט

גיל ססובר יצא למסע שתייה ואנשים בין קייב להלסינקי. והפעם: נתניה של צפון העולם