גיל ססובר יצא למסע שתייה ואנשים בין קייב להלסינקי. והפעם: לילה בין מוסקבה ליפו

בבית אצלי החליטו על עיצוב פשוט. פרקט זול, מיטה נפתחת חורקת בלי סוף, כריות ללא מילוי, ובכל זאת, על מנת לעמעם את האווירה, על הקירות תלויים צילומים מפטרה, הטאג' מאהל, קוסוקו, ריו, ממש מטה של אונסקו כאן. אפילו פירמידות ממקסיקו יש כאן, עם המדרגות הגדולות והשלבים הרחבים. הדרך לאלוהות מעולם לא הייתה כה טריוויאלית. אני צועד אל עבר מסעדת 'פילמני' אך גם הפעם לא אגיע ליעד. העורך מתעכב בנתניה. אני חוזר אל ביתי, וחוזר אל המיטה, אחרי לילה של משחק. 48 דקות על פני שלוש וחצי שעות כולל הערכה. אחר כך אני ויצא לטייל קצת מחפש מקום הנקרא Mbar, מקום שאמור להיות סטייל התדר, עם תחנת רדיו מחתרתית, אנשים מנגנים מפטיפון ושלל צעירות וצעירים על גבי טרסה ענקית, אבל הכל במרכז העיר, מה זה במרכז, ממש בלב, לא בשום אזור שוליים, יריקה מהדרך המרכזית, על הכיכר המרכזית, מסביב לעוד אלף בתי קפה ומסעדות והמקום כל כך מלא עד שאין לי בכלל החלטה ואני ממשיך ללכת, חושב על מה שאמרו לי לפני שהגעתי. הם חצי אוטיסטים הפינים. הם יושבים איש איש והבירה שלו ולא מדברים. לפחות לא אחד עם השני. סכיזואידים. נותנים ביטוי לעולמם הפנימי העשיר כל כך, ניסיון, אבולוציה של אלפי שנים בבדידות המזהרת של קור, חצי שנה שמש, חצי שנה חושך אימים, אבל כאן התמונה הפוכה לגמרי. הם יושבים איש בחברת רעהו. ולא סותמים את הפה. מזל שבערב ראיתי אחד כזה. אחד. וגם אליו הברמן דבר יפה. הוא לא היה יכול לעמוד מול התוגה הזאת ולא לעשות כלום. הוא לקח אחריות. סיפר בדיחה. האיש הזה צחק. 5.5 מיליון פינים. זה כל הסיפור. כבר הייתה כאן אולימפיאדה והאצטדיון אפילו בדרך ל'פילמני', משאת נפשי כאמור. גם אולימפיאדות חורף היו כאן, ותחרויות של אליפות עולם באתלטיקה, לא פעם, אולי פעמיים, ואפשר להבין בנקל למה דווקא המקום הזה ואחרים לא. פשוט נעים כאן, וטוב, ומזג האוויר מושלם לאתלטים. וגם המתקנים. והאנשים. לעזאזל. הייתי בא לצלם כאן סרט. לכתוב סרט. אם רק המחירים היו שפויים. השדרות כל כך רחבות עד שלעיתים, בגלל הסדר, הורה אחד חותך את השני בתשעים מעלות בדיוק. הדבר מזכיר את ניו יורק, רק בלי המוניות, האנשים, הרעש, הסבוויי, ואולי דווקא את ישראל מזכיר המקום, כשכל הדרכים ריקות מאדם, כמעט נטושות, ואילו המקומות, כולם מלאים. כמעט כולם. הגעתי לקפה מוסקבה. זה אמור להיות של איזה במאי פיני מוכר שאינני מכיר את שמו ויסלח הוא והשאר על כך וזה באמת יופי של מקום. כולם מגיעים לכאן. אנשים עם קסקט, עם משקפים מרובעים. עם זקן. נשים מגיעות בארבע, בחמש, קונות בקבוק יין לבן וקר ולוקחות כמה כוסות. בפנים כמה שולחנות ביליארד. מוסיקה לא עדכנית. טוסטים. ובכל זאת פינה של שפיות. טוב פה. פורמייקה לרוב. רעש של לול, אבל לול שאתה רוצה להיות חלק ממנו. לך תדע מי בכלל ישוב לידי. אולי זה הדבר הבא. השף. השחקן. המוסיקאי. הבמאי. סביר להניח משהו מהם, ובכל זאת אותי הכי מרתק הבן אדם היחיד הזה שיושב עם עצמו. בהיר שיער כמו הרוב. מבנה מוצק. ידיים טובות. שותה בירה מבקבוק בקצב שלא היה מבייש פועלים במפעלי פורד עוד לפני מאה שנים. מציץ כל הזמן בטלפון. אולי הוא ממתין ליפה בנשים. אולי משחק. רושם לעצמו משהו. אבל ראשו מטה כול הזמן. חוץ מהרגע בו הוא מחליף בירה באחרת. לעזאזל. כל הברמנים פה גברים. אי אפשר אפילו גבירה אחת מעבר לדלפק. אולי שתיין. ימים של שקט מתחילים. של בדידות מזהרת. נעימה. מקלה. כזו שאמורה להעצים את אשר נכנס בתוכה. עוד מבית. מקודם. ולאט לאט הן יעלו. דווקא כשלא תהיה מוכן. שתחשוב שהגיע הזמן כבר ללכת הביתה. שמשעמם. דווקא אז תזדחל איזו מחשבה מקורית. רעיון. תובנה שבזכותה היה שווה כל המסע הזה. שלוש ארצות על אותו קו אורך פחות או יותר. על אותו קו זמן. זה די מדהים למען האמת ולדעתי קורה לי לראשונה. להיות בשלוש מדינות ולא להזיז את השעה. הפיניות יפות. גם הזכרים. אבל האווירה א-מינית. בעליל. קשה להסביר מה עושה אווירה למינית . בבר בקוסטה ריקה עם תשע עשרה זונות מהרפובליקה הדומיניקנית זה לא מורכב. מה עושה אותה לא-מינית דווקא פה. אולי האור. אולי טון הדבור. גובה הדציבל. אולי חוסר המגע. אי היותם שכורים וכולם על מין מצב נעים שכזה. אולי נינוחות יתר. חוסר העניין של מקומות נטולי סכסוך. גם פנימי. גם אחר. בטלוויזיה מצילה תכנית אחת את המצב. גבר עב בשר יושב בסאונה. בנו האחד מרביץ לעצמו עם קובץ זרדים, כמעט עד זוב דם, כמו שעושים כל מיני מוסלמים בתהלוכות מוזרות. גם בן נוסף לו שם (אני מקווה שזה אבא ושני בנים לפחות). שלושתם עירומים. עכשיו האבא שופך על עצמו נוזל חם מכף ענקית והכול בשחור לבן. גם הבן שופך על עצמו מאותה כף. הסאונה הפינית המפורסמת, גרסת קישלובסקי, או טרקובסקי, או משהו פיני מהקור הזה. ובחוץ כמובן בריכה קרויה בשלג. רק האב נכנס. שוחה פעמיים את כול האורך. שני מטרים כל כיוון. ויוצא. אחר כך פרסומת למיץ תפוזים. ג'פה. זה מה שכתוב. זה השם של הברנד. היינו כחולמים. זה מהעיר שלי.

הזיותיו של מטייל בודד - חלק 11

גיל ססובר יצא למסע שתייה ואנשים בין קייב להלסינקי. והפעם:ימים של שקט מתחילים ומביאים עימם בדידות מזהרת, נעימה ומקלה.והאווירה? א-מינית בעליל

גיל ססובר יצא למסע שתייה ואנשים בין קייב להלסינקי. והפעם: לילה בין מוסקבה ליפו