מועצת סנהדרינק בפרויקט מיוחד לקראת יום העצמאות האמריקאי:

מסע אחרי וויסקי אמריקני הוא לעולם לא רק מסע של וויסקי, אלא הצצה אל תוך קרביה המדממים של ארצות-הברית...

מסע בעקבותיו של וויסקי אמריקני בטנסי ובקנטאקי, אף פעם לא יהיה רק מסע של וויסקי, אלא הצצה אל תוך תוכה של ארצות-הברית, זאת שלא ממש מוכרת לרוב מי שמכיר אותה רק מרחובות הערים הגדולות. זהו מסע מרתק אחר נשמתה הפצועה של הרוח האמריקנית שמשנה את פניה...

לנו זה נשמע אולי כסכסוך עסקי, אבל מדובר במהומות אלימות שבמהלכן הופנה לראשונה צבא אמריקני כנגד אזרחים אמריקנים (צילומים: יח"צ)

זה לא סכסוך עסקי, מדובר במהומות שבמהלכן הופנה לראשונה צבא אמריקני כנגד אזרחים אמריקנים (צילומים: יח"צ) זה מפגש עם המון אנשים טובים, אבל גם עם כאלה שלא מעכלים עדיין - לא את העובדה שכבר כמעט שבע שנים גר איש שחור בבית הלבן - אלא את עצם ההפסד במלחמת האזרחים. אם דגל מדינות הדרום במלחמה עמד, בשבוע שבו נכתבות המילים הללו, במרכזה של סערה ציבורית בארצות-הברית, הרי שמעל רבים מהבתים שחולפים דרכם במסע הוויסקי האמריקני, הוא עדיין מונף בגאווה. זהו סיפור על וויסקי, אבל קודם לכל זהו סיפור על אנשים שיקבלו אותך במאור פנים עם קנקן של לימונדה צוננת, אבל רק בתנאי שבאת להם בטוב. אם לא - יש להם בין הקבינה לארגז של ה"פיק-אפ טראק" לפחות רובה אחד - וכלב שלא אוהב זרים שקשור לשרשרת בחצר. וויסקי ג'ק דניאלס - בקבוק

הם (בהכללה כמובן), אנשים שלא מתים על יהודים שנראים להם כולם מעין וודי-אלנים, עורכי-דין ליברלים מניו-יורק, אבל מתים על ישראלים ומעריצים את המאבק שלנו לשרוד בסביבה עוינת - תחליטו לבד אם זו מחמאה או לא - אבל אם יש מקום שבו אתה יכול לספר סיפורים מלבנון ולקבל וויסקי בחינם, הרי שזה בדיוק כאן, המקום שבו נדמה שלא הרבה השתנה מאז היגרו לכאן חלוצי הוויסקי מווירג'יניה. זיקוק של משקאות אלכוהוליים הגיע לאמריקה ביחד עם המתיישבים הראשונים, רובם ממוצא אנגלוסקסי או ממרכז ומערב אירופה - מדינות שבהם היתה כבר מסורת של הכנת משקאות אלכוהוליים. אמנם חלק מהזרמים הפוריטניים הסתייגו משתייה, אבל ככל שהלכה וגדלה האוכלוסייה המקומית, גבר הצורך בתזקיקים זמינים. המזקקות האמריקניות הראשונות זיקקו כמעט כל שארית תבואה שניתן להניח עליה את היד: דגנים ופירות עובדו למשקאות די בסיסיים, כשהוויסקי, המרענן הרשמי של המולדת הישנה, היה עבור רובם התזקיק המבוקש ביותר. בין המזקקים, היה גם אחד בשם ג'ורג' וושינגטון, לימים נשיאה הראשון של המדינה שתשנה את הסדר העולמי. וויסקי ויילד טרקי - בקבוק

באופן מפתיע, המזקקה של וושינגטון, הנמצאת לא הרחק מביתו בווירג'יניה, נשתמרה באופן כמעט מושלם ומופעלת עתה לצרכי תיירות. נקודה מעניינת על הרצף ההיסטורי היא הפועלים השחורים, עבדים באותם ימים, שתעשיית התזקיקים היתה עבורם הפעם הראשונה שהותר להם לעסוק בעבודות שאינן חקלאות או בניה. ממרחק של 239 שנים זה נראה לנו אולי שינוי פעוט, אבל קשה להאמין מה רבה היתה השפעתו של צעד שמציג את העבדים לא רק כבהמות-עבודה, אלא גם כייצור תבוני שמסוגל להפעיל את מוחו (אם כי לפי שעה, רק במסגרת הצרה שהוקצתה לו), מה שסלל את הדרך ללימוד, התמקצעות - ובסופו של דבר גם למאבק לביטול העבדות. וושינגטון לא הצליח להתעשר, בלשון המעטה, מהמזקקה שלו, אבל הוא וודאי הבין לליבם של המוחים בשם יצרני הוויסקי לאחר שביקשו להטיל עליהם מסים. "בשביל זה נלחמנו באנגלים?", תהו רבים מהם - ו"מהומות הוויסקי" פרצו. לנו זה נשמע אולי כסכסוך עסקי, אבל מדובר במהומות אלימות שבמהלכן הופנה לראשונה צבא אמריקני כנגד אזרחים אמריקנים. בסופו של דבר מצא תומס ג'פרסון פשרה: המזקקות ישלמו מס, אך ייהנו בתמורה משטחים חדשים - במה שהיה אז "ספר" בדרום, אם תרצו - "עוטף עזה" של הימים ההם - ותעשיית הוויסקי נדדה לדרום. וויסקי בולט ברבן - בקבוק

עניין המיסים, נותר כנראה בנפשה של התעשייה שכן אחת הקללות הראשונות ששמעתי במהלך מסע הוויסקי, היתה במזקקה הנחמדה והציורית של "דיקל" בטנסי, והתייחסה למוכסים שעורכים מדי פעם ביקורות פתע במזקקה. "דיקל", עם הוויסקי הלא רע בכלל שלה, היתה רק הכנה למפגש עם המותג הכי גדול שיצא אי-פעם מטנסי (וזה כולל את כל האייקונים המוזיקליים של הקאנטרי והרוקנרול), ג'ק דניאלס, הוויסקי הנמכר ביותר בעולם (כבקבוק יחיד). לינצ'בורג, העיר שבה מיוצר האייקון האמריקני הזה, הפכה למרבה הצער, לא רק למוזיאון של ג'ק דניאלס, כי אם גם לסמלים של הדרום הישן כמו גלימות ומסכות של הק.ק.ק. לא תראו כאן יותר מדי אמריקנים ממוצא אפריקני ברחובות, אבל המזקקה עצמה הומה מבקרים מכל הגזעים והסוגים. היא גם המקום היחיד שבו מותר להגיש וויסקי כחלק מסיור לימודי, כיוון שלינצ'בורג עדיין כפופה לחוקי-היובש שאוסרים על הגשת אלכוהול בתחומי המחוז (עניין די שכיח באזורים הדתיים הללו, באזור של מזקקת "דיקל" למשל, הברים וחנויות המשקאות שובתים מפעולתם, על-פי חוק, בימי ראשון! אם תרצו, יש בכך משל על הדרך שבה אמריקה מתייחסת ל"טאבואים" שלה, בתערובת צבועה של משיכה ודחייה, אבל העובדה היא שהמקום שבו מייצרים הכי הרבה וויסקי בעולם, אסור לשתות אותו... לעומת טנסי, קנטאקי נראית מבוססת יותר: בתי מידות מעץ נטועים בתוך מדשאות ענק, זירות של מרוצי סוסים (המפורסם מכולם כמובן הוא ה"קנטאקי דרבי", משהו שלא אומר הרבה לרוב הישראלים, אבל בשדה-התעופה של לואיוויל למשל, בירת קנטאקי, מקבל את פניך השלט: "ברוכים הבאים ללואיוויל, ביתו של הקנטאקי-דרבי", אה כן, אם אני לא טועה - גם מוחמד עלי גדל כאן, בתקופה שבה נקרא עוד קסיוס קליי. וויסקי וודפורד - בקבוק

בקנטאקי הצלחתי לבקר, בתוך שלושה ימים ב"ווילד טרקי" שבה היתה לנו הזכות להשתתף בסיור וטעימה שנערכו על-ידי ג'ים ראסל, המזקק האגדי. גם ב"ג'ים-בים" התמזל מזלי לפגוש את נח (או נואה, כמו שאומרים זאת חסרי הח') - צאצא ישיר למייסדים, ב"וודפורד" הייתי כה שיכור אחרי הטעימות עד שרכשתי לעצמי מעיל גשם נשי למדי בצבע ירוק זרחני עד רעיל. ב"בוליט" נברתי בארכיון ומצאתי אפילו תעודת משלוח ישנה ל"פלשתינה" וב"מייקרס מארק" טבלתי בקבוק משלי באותה שעווה אדומה ומפורסמת שהפכה לסימן ההיכר של המזקקה. אני מודה שהיחס שלי לברבן השתנה במהלך אותו שבוע: עד אז הייתי נאמן לחלוטים למורשת הסקוטית, לכל היותר עם נגיעות איריות... לכן בתחילת המסע שתיתי בעיקר את ה"ריי וויסקי", השיפון שקרוב יותר בטעמו לשעורה. התזקיק העשוי מתירס, במיוחד כשהוא סופג את כל הווניל מחבית העץ החדשה (אם תהה מישהו מדוע האמריקנים מקפידים להשתמש בחביות חדשות בלבד, אין כאן שאלה של טעם, אלא של איגוד חבתנים חזק שדואג להבטיח את פרנסת חבריו), היה לי מתוק ועז-טעם כל-כך, עד שהתקשיתי ללגום אותו אפילו דרך הפילטר המרענן של הלימונדה הקפואה, ב"מינט ז'וליפ". אלא שאט אט השתחררתי, למדתי להבחין בין חמישים גוונים של מתוק - ולא רק אני, כך מתברר: הוויסקי האמריקני (ברבן וטנסי) הוא התחום הצומח ביותר בשוק האלכוהול העולמי, עם גידול היסטרי במכירות מסביב לעולם. אולי זה טעמו הנגיש והידידותי לשתיין המתחיל, אולי זה הצורך הקיים (עדיין) להיות חלק מאמריקה ואולי זה כל סט הערכים הנלווה: האינדיבידואליזם, הטנדר, הרובה, הכלב והנוסטלגיה, גם כשהיא חפה מגזענות, לימים שבהם היו עדיין שחור ולבן, לפני שהכל הפך לשטח אפור אחד גדול...

50 גוונים של חום: בעקבות הוויסקי האמריקני

מסע אחרי וויסקי אמריקני הוא לעולם לא רק מסע של וויסקי, אלא הצצה אל תוך קרביה המדממים של ארה"ב...

מסע אחרי וויסקי אמריקני הוא לעולם לא רק מסע של וויסקי, אלא הצצה אל תוך קרביה המדממים של ארצות-הברית...