סיירת סנהדרינק חורשת את הארץ בחיפוש אחר מזיגת הבירה המושלמת. והפעם: 'חמארה' ברחובות…
אישית, יש סוג של חולשה לחמארות. כל העניין הזה של הפשטות, האוכל ובעיקר - התחושה של בית. זה מה שהרגשנו כשהגענו ל'חמארה' ברחובות. המקום אמנם קטן ויושב על הפינה, אבל בשנייה שנכנסת אתה מבין שהגעת למקום שמרגיש לך נכון. מעין תחושת שייכות כאילו אתה מכיר את המקום והנפשות הפועלות בו כבר הרבה שנים.
המקום מינימליסטי ונקי, המטבח פרוש לך מול העניים, שולחנות ססגוניים בעיצובים שונים מונחים בכל מיני מקומות כולל על המדרכה בחוץ. התפריט מוגש על דף יחיד מודפס וגם כתוב על הקרמיקה בצד הבר. על מדפים צמודים לקיר מסודרים פירות, ירקות וחומרי גלם שונים. על קיר שני ישנם מדפים עמוסים בבקבוקי שתייה חריפה - בעיקר אוזו ומחיה - וגם 3 ברזי בירה: גולדסטאר, לה שופ בהירה ואחד המשמש כברז למים קרים.
כששאלתי למה התפריט מודפס על דף בודד, קיבלתי תשובה שמאוד אהבתי: "כי הוא כל יום משתנה. באים בבוקר, מסתכלים בחומרי הגלם שיש לנו, חושבים ומבשלים". המנות היוצאות אלינו לשולחן נראות ומריחות נפלא, אבל אנחנו כאן בשביל הבירה. "אני רוצה חצי לה שוף וחצי גולדסטאר בבקשה". "אין לנו חצי, יש רק שליש", בום(!) התשובה נפלה עלי. "טוב, אז שליש ושליש". הברמן שעמד לפנינו החל מוזג ללא אף כלל שנכון למזיגה.
לרגע התבאסתי - גם אין חצי וגם מזיגה לא נכונה – אבל אז היא הגיעה - לא זוכר את השם שלה, אני רק זוכר קעקוע בצורת אאאוווםם ביד - והסבירה שהבחור חדש, ביקשה שנמתין שנייה ומולנו הסבירה לו את כל כללי המזיגה, כל זה מבלי לדעת שלשם כך הגענו. הבירה נמזגה בכוסות תואמות, ממותגות ונקיות על גבי התחתיות הייעודיות. בירור קטן העלה שהכוסות נשטפות ידנית וכנראה זו הסיבה שהן כל-כך נקיות.
ומכאן התחילה שיחה וצחוקים ודי מהר התחברנו לקסם של המקום. כמה כוסות בירה וצ'ייסרים של אוזו במתנה מאוחר יותר והרעב התחיל להכות בי. למרות שהמטבח כבר היה סגור, הספיקו קריצה קטנה והמתנה של 2 דקות וקיבלתי לחם וקערת טחינה כדי להרגיע את הקרקורים. תחושה של בית, כבר אמרתי? אז מה היה לנו כאן?
התרעות פיקוד העורף