יוסי בוזנח נושא הספד לניצול השואה שלמה רונן וכואב שבמקום להתמודד אנחנו כחברה נותנים למעט ניצולי השואה שחיים בינינו לסיים את חייהם בעליבות איומה לפני חצי שנה קרה לי מקרה שהרעיד לי את כל נימי הרגש, והמחשבות מאותו ערב אינן עוזבות אותי. באחד הערבים הגיעה לשישקו קבוצת בחורות יחד עם זקן חייכן ונבוך. אחת מהן, לי סרוב, שהיא לקוחת שישקו קבועה וחברת הבית, שלחה הודעה שהן מגיעות ושאשמור מקום. לא ידעתי כמה עוצמה וכאב ישאיר בי הערב הזה. "תכיר, זה שלמה, אנחנו חוגגות לו יום הולדת", אמרה אחת מהן. "מזל טוב", עניתי וחייכתי, הבאתי כמה זופות והרמנו לחיים. מעט מאוחר יותר, אחרי שיחה של כמה דקות, התבררה לי התמונה. זו הייתה קבוצה של מתנדבות בעמותה למען ניצולי השואה, ושלמה הוא ניצול החי לבדו והן מבשלות לו ומבקרות אותו זו אחר זו, כמו שהן עושות עבור ניצולים אחרים. הן המלאכיות הקסומות, שסופגות לתוכן את קשיי היום ועוצמת התסכול של שלמה וחבריו ניצולי השואה. הן הקסם שמפיג מעט את בדידותם ומעניק להם טיפת שפיות בים הקדרות שהם חיים בו. שלמה זרח מאושר, חייך, ואפילו שתה קצת יין. היה זה אירוע יחודי עבורו - יום הולדת. זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו חגג לו יום הולדת מאז פרוץ המלחמה. הוא מעולם לא חגג מאז ואפילו את התאריך המדויק הוא לא באמת זכר. החלטנו שאם קבוצת המתנדבות הנהדרת הזו יכולה לתרום כל כך הרבה מזמנן הפרטי, מליבן הרחב ומכספן האישי, אנחנו יכולים לעשות את המעט ולא לחייב אותם על הארוחה, להרים לחיים לשלמה ולאחל להן ישר כוח. ביקשנו מהן שיביאו אלינו כל ניצול אלינו ונשמח לארח אותו. עשיתי כך ולא צפיתי את סערת הרגשות. למחרת העלתה אחת המשתתפות פוסט בו היא סיפרה כמה התרגשו הבנות מהמחווה והודו לנו ולצוות על האירוח. תוך שעות קיבל הפוסט אלפי לייקים ומאות תגובות מרגשות, מפרגנות ואוהבות. ואז לפתע נפרץ בי הסכר, המחשבות לא הפסיקו להכות בי ותחושת מרירות עלתה בי. תהיתי איך קרה שהפכנו לחברה אדישה כל כך, כה קהה. כיצד קהו חושינו ועטפה אותנו מין השלמה חסרת רגש. ניצולי השואה מופיעים מולנו ומבליחים לרגע, אך ברוב הזמן קל יותר להתעלם מקיומם מאשר לחטוף בפנים את משמעות קיומם. רציתי להצטרף אל לי בביקורה הבא אצל שלמה, שלחתי הודעה וזו היתה התשובה: "מעולה! לא בטוחה שיהיה מקום לשלושתנו אצלו. אתה תהיה בהלם איך הוא חי, לפני כמה חודשים אספתי תרומות וארגנו לו ניאגרה, לפני זה היתה לו אסלה עם דלי. הולכת אליו ב-11.11, יום שני, אדבר איתך לפני". התהפכה לי הבטן. קניתי כמה בקבוקי בירה שחשבתי שישמח לשתות איתנו, פיניתי את הערב ונסעתי לשלמה. הוא חי בכוך, אסף כל חפץ שיכול היה סביבו, בין אם צריך ובין אם לא. אכל את כשהביאו לו הבנות, אך יותר מכל ניכר היה בו צמא לחברה – רצון לחלוק את סיפורו, שיקשיבו לו. הוא הגיע ממשפחה דתית אולם בעקבות השואה איבד את אמונתו. בנותיו חזרו בתשובה והקשר איתן ניתק. הוא סיפר על המשפחה שאיבד, על הגטו, על היערות שאליהם ברח - דיבר ודיבר, דעתן ורם קול, אינו מאפשר כמעט להשחיל מילה. אני שאלתי מעט ואפשרתי לו לדבר. את הבירה שתיתי לבדי, שלמה לא שתה, יום ההולדת היה מקרה נדיר ויחיד בו הוא נהנה לשתות. עבורי הבירה הייתה מפלט מעוצמת הסובב אותי. לי שישבה לידי כמעט ולא הוציאה מילה. אחר כך סיפרה לי שתמיד זה כך. אחרי המשפט הראשון שלה, רק הוא מדבר. לא ראיתי את שלמה מאז, ובאחד מימי חודש מרץ האחרון הודיעה לי שהוא נפטר. המחשבה הראשונה שעלתה בי הייתה מטופשת וילדותית - איזה מזל שהן באו לחגוג לו יום הולדת, לפחות פעם בחיים הוא זכה. ישנם עוד עשרות אלפי שלמה שחיים בינינו, אך בעיקר בצילנו, מבליחים מולנו לרגע ושום שוקעים אל חשכת בדידותם. ישראל של שנת 2014 היא מדינה מודרנית, מצבה הכלכלי טוב יחסית למרבית מדינות העולם, וגם אם היה פחות טוב, הרי שחובה עלינו להתעשת מיידית, כמדינה, כחברה וכפרטים, ולהעניק לניצולי השואה את המגיע להם. האנשים האלה סבלו יותר מכל בן אנוש בהיסטוריה האנושית, איבדו את משפחותיהם, את סביבת חייהם, את כל היקר להם, פיזית, חומרית ורוחנית. עולמם חרב על ידי הנאצים, משתפי הפעולה, והרעב. חייהם, תרבותם וזכר קיומם הושמדו בצורה שיטתית. הגורל זימן להם את החיים ולא מוות, אך דבר לא נשאר להם מחייהם הקודמים, בודדים הם שרדו את התופת, ורק זיכרונותיהם שרדו איתם. הם חיים בינינו, אך כמעט שקופים עבורנו. קהים נהיינו - יש כאן כל כך הרבה איומים ועומס חיים, עד כי אנו מדחיקים את חובתנו האישית והלאומית. אסור לנו להפקיר את האנשים האלה, הם דמנו והיסטוריית עמנו. אנו חייבים לעזור להם בזקנתם ולכפר במעט על העוול העצום שגרמנו להם כחברה בחוסר ההתמודדות שלנו עם סערת חייהם. ולא חסר איך - כפרטים עלינו להתנדב ולהוות להם חברה אנושית, קשובה ואמפטית, כבעלי עסקים עלינו לתרום כל אחד בתחום מומחיותו וכמדינה מחובתנו להקצות עבורם משאבים כספיים ואנושיים, על מנת שיחיו ברווחה מקסימלית. לא יקרה שום דבר אם עשרת אלפי תלמידי י"ב ישרתו שנת שירות כמסייעים לניצולי השואה - שיקזזו להם את השנה מהשירות הצבאי, זה חשוב בהרבה. הם יהיו מלווה צמוד לכל ניצול, ישמעו את סיפוריהם ויתעדו אותם עבורנו לעתיד, יהיו לשנה אחת נכדיהם. אין לנו עוד הרבה זמן. חייבים לגרום לשנות חייהם האחרונות לפרוח, ולרגע לא לנוח או לשכוח. ברור לי שלא נוכל כבר לתת מרפא לכל מכאובם ומזור לכלל בעיותיהם, אך כן נשוב ונהיה חלק מהם ונחבקם שהרי גורלם רק במקרה אינו גם גורלנו. הם שארית הניצולים, רובם כבר מתים, בואו לא ניתן "לבעיה" להיפתר מעצמה. בואו לא ניתן לטבע לעשות את שלו. בואו לא נוותר, נילחם על איכות חייהם ונמתיק את שארית ימיהם, נלחץ על מערכות הבירוקרטיה האטומה שלנו ונשפר את חייהם במעט שעוד אנחנו יכולים לעשות. זה כבר בשבילנו יותר מאשר בשבילם. הנה הראיון שהעניק שלמה ביום השואה בשנה שעברה.

על זיכרון ושיכחה

יוסי בוזנח נושא הספד לניצול השואה שלמה רונן וכואב שבמקום להתמודד, אנחנו כחברה נותנים למעט ניצולי השואה שחיים בינינו לסיים את חייהם בעליבות איומה