ניר קיפניס מספר על הרגע בו "מתי המקלל" התחיל לשתות. סיפור על מי ש"לחיים" עבורו היא לא סתם מילה שחוקה

"בגיל 13 נשארתי לבד בעולם והחלפתי את אלוהים בבקבוק". כך מספר מתי ומוזג לכולנו עוד סיבוב של וודקה. נדמה שאין צורך להציג את מתי לנדשטיין, הידוע גם בכינויו "מתי המקלל", בעליה של החמארה הזעירה בפינת הרחובות מטלון וזבולון, בין פלורנטין לשוק-העלייה. מתי זכה כבר לאין ספור ראיונות, כתבות ואזכורים, בין היתר גם כאן באתר. אלא שספק אם מישהו שמע אי-פעם על הרגע שבו החלה אצלו השתייה המסיבית שנמשכת עד היום ברמה של בקבוק וודקה ליום (ולפעמים אפילו יותר), ממש כשם שהגלגול הראשון בחייו, זה שהסתיים בגיל הבר-מצווה, לא יסתיים לעולם. לשתות כדי לזכור. מתי המקלל והסנהדרינקים (צילום: תמר מצפי) מתי היה ילד כשפלשו הגרמנים לעירו, ורשה והחלו לרכז את היהודים בגטו. עד אז הוא חי חיים נורמטיביים של יהודי-דתי: משפחה בת חמישה אחים (שתי בנות ושלושה בנים), אבא, אמא – שום דבר שיכול היה לנבא שבקרוב מאוד ישאר לבדו בעולם. שתי אחיותיו מתו ממחלה, עניין לא בלתי רגיל בשנים ההן. אח אחד הצליח להימלט לחלק הרוסי של פולין הכבושה לפני שהנאצים יניחו עליו את ידיהם – ומאז לא נודע מה עלה בגורלו (למרות מאמצים לברר בשנים שאחרי המלחמה), מתי ואחיו מקס נשארו לתמוך בהורים בגטו ורשה ועסקו בהברחה של מזון לגטו, למרות סכנת החיים שבכך. בשובם מאחת הגיחות, הצליח מתי להסתנן בחזרה לגטו, אבל מקס נתפס בידי הגרמנים ונורה למוות (מתי היה עד להתרחשות, אך בגלל העוצר יכול היה לחזור לגופת אחיו רק למחרת באור יום). מאוחר יותר נספו שני ההורים, בהפרש קצר של זמן, ממחלת הטיפוס. בעת המרד הצליח מתי להימלט מהגטו דרך תעלת הביוב. הגרמנים שידעו שהיהודים משתמשים בביוב כנתיב מילוט, השליכו פנימה רימונים. הוא איבד את הראייה בעינו האחת, אבל הצליח לברוח ולחבור לפרטיזנים. "מאז לא הפסקתי לשתות" הוא מגלה. - אבל מה שתית? חשבתי שלא היה לכם מה לאכול... מתי מחייך חיוך מריר ומספר לי על השלוק הראשון בחייו, של אלכוהול בחוזק של כ-97% ששמרו הפרטיזנים כדי לטפל בפצועים: "לקחתי לגימה והרגשתי שהנשימה נעצרת. הייתי בטוח שאני הולך למות. למזלי אחד מהחבר'ה הוותיקים יותר נתן לי כמה טפיחות על הגב, השקה אותי במים והסביר לי שכאשר שותים אלכוהול נקי, אסור בשום אופן להכניס אוויר לריאות תוך כדי. ככה למדתי". - וזה היה טוב? "זה היה נורא, אבל ספירט שתינו רק שלא הייתה ברירה אחרת" - איזה ברירות אחרות היו לכם ביערות? "היינו פושטים על כפרים של פולנים. לרוב גם להם לא היה כמעט מה לאכול, אבל מה שהיה – לקחנו להם. היינו לוקחים סלק לבן, מתסיסים, מזקקים ואחר כך מסננים דרך מעט הגאזה שהייתה לנו לטיפול בפצועים. בגלל מחסור בחומרים שמרנו לפעמים את הגאזה ליותר מפצוע אחד, כך שהיה לנו מזל אם היא הייתה חדשה ונקייה... אבל ה 'וודקה-סלק' הייתה דווקא לא רעה, בטח בהשוואה לספירט". מאז מתי שותה בקצב של בקבוק ליום. לפעמים קשה להבין איך אדם בן 85, גיל שבו רבים קורסים כבר מעייפות החומר גם אם לא שתו מימיהם, מצליח להעמיס ככה על הכבד ולהמשיך לשרוד. מלבד תקווה גדולה שימשיך להיות בריא וחזק, קשה שלא לחשוב שמי שנותר לבד בעולם הזה, בגיל 13 בלבד, שאיבד בתוך זמן קצר את כל היקרים לו בעולם ואת ראייתו בעין אחת, ראה בעין הבריאה מראות שכדי לשרוד אותם צריך להמשיך ולשתות. אולי כדי לשכוח בכל יום מחדש, אולי דווקא בכדי לזכור. לפחות פעם בשבוע אנחנו מגיעים כדי לשתות איתו – ומעולם לא מסרבים לסבב חדש של שתייה שבמסגרתו הוא פוקד על אחד הנכדים למזוג לנו סיבוב של וודקה, בידיעה שכל "לחיים" כזה בחברתו, הוא הפרשנות האמיתית והטובה ביותר לברכת-השתייה השחוקה הזאת.