עשר שנים של תערוכת יין זה לא משהו שהולך ברגל, אבל אבירם כץ לא מצליח להחליט אם הוא אופטימי או פסימי לגבי שוק היין המקומי

קודם כל, מזל טוב. עשר שנים של תערוכת יין זה בכלל לא משהו שהולך ברגל, ועם הסער והדנון המרחפים מעל ראשנו לכו תדעו אם עד שנה הבאה לא יוציאו גם את זה מחוץ לחוק. ביליתי בתערוכה יותר שעות ממה שתכננתי, טעמתי קצת פחות ממה שקיוויתי ובשורה התחתונה לא משנה כמה אתלונן ואתבכיין כמיטב המסורת- כנראה שבכל זאת היה כיף. ג'וליוס, תעשה לנו גראפה יצאתי קצת מבולבל. לא מצליח להחליט אם אני יותר אופטימי או יותר פסימי אחרי סומלייה 2014. מצד אחד אין ספק שהחזרה להיכל התרבות עוטפת בתחושה ביתית מוכרת ונעימה. גם על מקצועיות הארגון ובכלל העבודה המדהימה של כבודו אבי בן-עמי אין מה להכביר במילים. מצד שני מבחינת התוכן זו לא הייתה תערוכה שמאפשרת לבנות תפריט יין. יכול להיות שבתכלס כל המטרה היא לחלק כיפים לאנשים ולפטפט על סיגריה במרפסת, אבל מבחינה מקצועית ההיעדרות של יבואנים ויקבים גדולים (הכרם, הסקוטית/ישרקו, טפרברג, תבור, ברקן/סגל) ניכרת. יבואנים קטנים אף פעם לא היו באמת חלק מהמשחק. אני לא שופט או בא בתלונות למי שבחר לא להשתתף, אבל התחושה הכללית היא שנשארנו עם שקד והמתנחלים. וגראפ׳ס בדוכן ענק שאמנם היה שם גם לא מעט יין, ואפילו חביב, אבל אי אפשר שלא לתהות על כך שהדוכן השני בגודלו בתערוכת היין מוקדש בעיקר לגראפה. בחייאת בן-עמי, אם כבר הפרצה הזו בחוק, אז תנו לנו גם איזה ברז קטן של בירה - לא חשוב מאיזה עדה- לנקות את החיך פה ושם... אז הנה כמה מהדברים המעניינים - ממש לא לפי סדר - שזכורים לי מהתערוכה, בין לגימות מצמד המבעבעים ה"ירדנים"- הרוזה החדש והבלאן דה בלאן האהוב - (לנקות את החך) וזופות קטנות (לרומם את הנפש) בדוכן של יוליוס, ועוד נגיע לדבר על הפינו המזוקק שהיה כוכב הטעימה, אל חשש. יקב אלכסנדר, וזה בלשון המעטה, מעולם לא נמנה על הפייבוריטים שלי. לא רק היין עצמו רחוק מטעמי האישי, גם כל המיתוג והגישה רחוקים ממני שנות אור. ובכל זאת, הסוביניון בלאן של 2013 חד ומדויק, עם יופי של פרי והרוזה החדש יוצא מן הכלל. כשמגיע לפרגן אז מגיע. האזרח פלדשטיין, היועץ החדש, רשאי לטפוח לעצמו על השכם. ביקב ספרה טעמתי את הווייט סיגנצ׳ור, הלבן העילי החדש - ממסך של שרדונה עם מעט סמיון וריזלינג- והנה עוד יין לבן רציני מישראל, שמצליח להיות מורכב, מעניין ומקורי ולא סתם נוזל צהוב מוטבע בים של עץ ובשלות יתר. בדוכן של רמת הגולן, מלבד המבעבעים הנפלאים, מאוד אהבתי את צמד הסוביניונים הלבנים (גמלא וירדן), שהיו דקים ומאופקים, ולשם שינוי השנה נראה לי שאני אפילו אוהב יותר את הירדן מאשר את הגמלא. מי ייתן והאדומים של היקב ידבקו בתכונות של הצמד-חמד הללו. שקד (הנה מגיע משחק מילים נדוש) שיחקו אותה בגדול עם הדוכן המקיף ביותר ושלל יבוא חדש שמוכיח שאף אחד שם לא קופא על השמרים (סטגדיש! עוד משחק מילים מטופש). סנט מישל-אפאן מאלטו-אדיג'ה (אחלה מולר טורגאו!), קראכר מאוסטריה, ועוד ועוד, אבל גולת הכותרת היא ללא ספק הארמניאק מבית darroze, שלא תהיה ברירה אלא להקדיש לו פוסט שלם נפרד. הכי יפה בתערוכה מאחורי התווית הכי יפה בתערוכה, זו של Little James Basket Press (יבוא: מרש), הסתתר גם יין מקסים. שמחתי לראות בארץ תווית צרפתית שמנפצת את כל השמרנות המזוהה איתם - גראנש ללא שנת בציר, עובר יישון בשיטת סולרה, עם תווית מגניבה ושובבה ופקק הברגה. די טעים וגם מתומחר בהגינות. גם רמי בר-מאור, אם כבר מדברים על תוויות יפות ומקוריות, הציג שלושה יינות מלאי קסם ואישיות, גם אם לא תמיד זה מדבר אל הטעם שלי. ברגע של חולשה, מבלי משים, מצאתי את עצמי טועם פינו נואר מיקב גבעות. בציר 2011, וגם טעימה מקדימה של בציר 2012. שיט, זה טעים. אז אני אומר בפה מלא שאני לא קונה או עובד עם היינות הללו, אבל אי אפשר להתכחש לאיכות של הפינו הבשרני והאלגנטי הזה. כמעט השתכנעתי שיש עתיד לפינו נואר ישראלי, אבל אז נזכרתי שהפינו הזה לא מגיע מישראל. ואם כבר מדברים על פינו, אז כוכב התערוכה היה הדוכן של מזקקת יוליוס, ג'וב האהוב עם האו-דה-וי י, לא משהו שלא ידענו קודם, אבל כמה כיף היה לראות את העניין הרב סביב הדוכן הצנוע בפאתי ההיכל (ומצד שני, על הדרך למרפסת העישון..). הופעת הבכורה של ה"או-דה-ויתקין", כינויו הבלתי רשמי של תזקיק הפינו נואר שהגיע מויתקין, הייתה מרשימה וממכרת. נוזל שקוף, פרחוני, ארומטי אך בלי שמץ של מתיקות על החך, רק פירותיות נעימה, כזו שבסוף גם נותנת בעיטה קטנה בבטן. אלה הם, בקצרה וברצף אסוציאטיבי משהו, הרשמים שלי מהתערוכה. היו עוד הרבה יינות נחמדים, אבל את רובם ככולם הכרתי כבר וטעמתי, אז עימם הסליחה, אני אוותר על הניימדרופינג. יותר משהיו יינות נחמדים וטעימים, היו אינספור יינות משעממים, חסרי מעוף, דומים אחד לשני בצורה מכעיסה, רבים מהם עם תג מחיר מופרך ובעלי בית שלא היה מזיק לו היו מאמצים מעט ענווה.

סומלייה 2014: הסיכום

עשר שנים של תערוכת יין זה לא משהו שהולך ברגל, אבל אבירם כץ לא מצליח להחליט אם הוא אופטימי או פסימי לגבי שוק היין המקומי

עשר שנים של תערוכת יין זה לא משהו שהולך ברגל, אבל אבירם כץ לא מצליח להחליט אם הוא אופטימי או פסימי לגבי שוק היין המקומי