לשתות או לא לשתות - זו השאלה. טוב, ברור שכן, אבל מול הילדים? נמרוד שיין מתחבט בסוגיה ולא מוצא תשובה

זה עומד להיות סוג של טור דעה ללא דעה, כי אני לא יודע מה לחשוב ועוד לא החלטתי אם זה שהילדים שלי רואים אותי שותה, ולפעמים גם מבוּשׂם ושוטה זה טוב להם או רע.לפני כמה שנים, כשהתארגנו כמה הורים לשמור על הילדים במדורת ל"ג בעומר, התיישבנו קצת רחוק מהם עם כיסאות ים וטחנו עוגות שוקולד עם חול וחטיפים. ואז, נונשלנטית, פתחתי את הצידנית ושלפתי ממנה כמה בירות ופותחן. לא עניין גדול, עד שאחת האימהות נתנה לי נאום צדקני של "מה הילדים אמורים ללמוד מזה שההורים שלהם יושבים פה ומשתכרים?" רציתי לומר לה שלמרות הטון הצדקני, אני מכיר את הילדים שלי ויודע לומר כמעט בוודאות איזה בני אדם הם יגדלו להיות, והם אולי ישתכרו פה ושם, אבל לעולם לא יהיו שיכורים. בבית חשבתי שאולי היא צודקת, ובין כל הילדים עם תום הנעורים סביב המדורה, מדלגת עכשיו בשמחה איזו פצצה מתקתקת שבעוד כמה שנים תדפוק את הראש במועדון ובגלל איזו מילה לא במקום של איזה אידיוט אחר תרוץ לבר, תיקח משם דוקרן קרח (אין באמת דוקרני קרח במועדונים, אני יודע, אבל תודו שזו הזדמנות מעולה להכניס לפה אימג' של שרון סטון באינסטינקט בסיסי) ותיעלם משם עוד לפני שהמשטרה תגיע לזירת הרצח. "עשו מה שאני אומר, לא מה שאני עושה" (צילום: שאטרסטוק) אני יודע, אני מקצין, מדובר בתופעה שולית, ואירועי האלימות בקרב בני נוער עקב שימוש מופרז באלכוהול לא עולים על כמה מקרים מסוכנים בכל יום, וחדרי המיון מלאים בהם רק בחודשי הקיץ והחופש הגדול. כן, גם אנחנו שתינו כשהיינו נערים, והשתכרנו, ועשינו שטויות. במקרה הרע הקאנו על עצמנו ונרדמנו, במקרה הפחות טוב, פשוט נרדמנו. אבל משום שאני מכיר את רשימת הכותבים כאן, יש לי גם מושג לא רע על האנשים שקוראים אותנו. אתם אלה אומרים שאלכוהול זו תרבות, ומצקצקים על הלשון באנינות יינות יקרים מידי ומגלגלים על הלשון מיני וויסקי שהטחב בטירות הערפיליות של סקוטלנד לא היה יודע להעיד עליהם טוב מאתנו. הכול בסדר, גם אני כזה, לעיתים. אבל לפעמים אנחנו יורדים על שניים וחצי ליטר גולדסטאר אצל מתי המקלל או מתחברים לארון הקודש של קלמנס מהעיר התחתית בחיפה, רק על מנת לקבל את העונג הבסיסי, הפשוט והקדום שהמשקה מספק לנו עוד משחר ההיסטוריה – לתת לראש לנוח מהפיצוצים, לסמם את תאי המוח היגעים, ולהשיל מאתנו את טרדות היום. אבל היי, הילדים מסתכלים. רגע המבחן של כל הורה; אתה יושב עם חבר מרעיך על המרפסת בשורטס וגופיה ואתם לוגמים להנאתכם בירה טובה, כשהילד מתקרב ומביט במשקה הצונן בכוס המיוזעת. הוא מושיט יד, ויכול להיות אפילו שהוא מבקש לשתות. כאן אתם מתבקשים לצייר לעצמכם סקאלה, כשבקצה אחד יש את ההורה שינזוף בפעוט באינטונציה של עמוס רולידר, ירחיב על נזקי האלכוהול וירחיק אותו מיד ולאלתר. בקצה השני, יש את האבא שיעלוז וישמח כעגל. הוא יישא את הרך על כפיים לטקס ההתבגרות שבו הוא ישקה את הגבר הקטן שלו מלוא הכוס ויצהל כשהילד ירק את המשקה ויאמר שזה מגעיל. שעה ארוכה אחר כך יסתובב כמו דג באקווריום, עד שיירדם על הספה - האבא זאת אומרת. אתם תאמרו וודאי שאתם איפשהו באמצע, ושאתם לא מרחיקים את הילד מפני שאתם לא רוצים שהוא יגדל לחשוב שהאלכוהול הוא איזה שטן אקזוטי ומסתורי. כי אתם יודעים שהוא אולי יאיים עליו בשנים הקרובות כמו המפלצת בארון, אבל משום כך הוא ימצא את עצמו בגיל 30 שיכור ובודד כמו צ'ארלס בוקובסקי, הוא והמפלצת מארון הוויסקי שלכם. אז אתם וודאי תרשו לו ללגום מעט, ותקפידו על מינון נמוך מאוד, על מנת שהרך ירווה את סקרנותו, אך לא את צימאונו. ושגם אם ירק אל הרצפה, מילא, שיכיר את טעמו המר והנרכש של האלכוהול כבר עכשיו, כי בעוד כמה שנים, בעת צרה, הוא יהיה ידידו הטוב ביותר. בני הבכור יהיה רק בעוד שנה בגיל החוקי, ואני יודע בוודאות שאין חזקה ממנה כי מעולם לא באה אל פיו הטיפה המרה. לאחד כמותי, זו לא גאווה גדולה, אבל גם לא בושה. הוא פשוט לא אוהב את זה, ממש כפי שהוא שונא קוקה קולה. לא יודע, ככה יצא לי. אבל בני כיתתו, ולא תאמינו, בעיקר בְנות, כבר מזמן מצאו את עצמן מרוחות באיזה חדר מדרגות כשחברה שיכורה קצת פחות מצליחה להקליד את מספר הטלפון של ההורים. בקרב מכריי יש זוג הורים אחד שכבר לקח את הילדה פעם לבית החולים ולו רק כדי ללמד אותה לקח, בצורה של אינפוזיה לווריד ולילה במיון. נכון, הם היו יכולים פשוט לקחת אותה הביתה, אבל נמאס להם לשבת שוב ליד מיטתה כשהיא מקיאה על עצמה ובוכה מהסבל הכרוך בכאבי ראש והתייבשות. ואני לא מדבר על ילדת קצה להורים קיצוניים, אני מדבר על הכי 'בת טובים' שיש. אז אין לי תשובה, ואני לא יודע אם הפוזה של כוסית הוויסקי עם הסיגריה שסיגלתי לעצמי נולדה מהרושם שהשאיר בי הבלש פיליפ מרלו עם כוסית וויסקי השיפון הקבועה ביד אחת, והצ'סטרפילד עם העשן המסתלסל ביד השנייה או שזה היה ארון המשקאות הספרטני של הוריי, עם השטוק 84 וסיגריות הרויאל. אבל זה התחיל איפשהו. ובתוך הדיסוננס הקוגניטיבי הזה של העישון, והשתייה, והסטייקים השמנים והמדממים ישנם גם הילדים במלוא נוכחותם, והם מביטים בנו בעיניים של ילדים, והם לומדים, הוֹ כמה שהם לומדים. אז מה?נפסיק לחיות כמו שאנחנו אוהבים? נשתה ונעשן בסתר? כמובן שלא. אבל מה נאמר לילד שיאמר לנו בפעם הראשונה: "אבא, איך אתה מסוגל לשתות את זה? זה מסריח" - נשכנע אותו שזה יאמאזאקי 18 נפלא? או שנאמר לו "נכון, בני, זה איום ונורא. הנה, תראה, אבא שופך את זה". ונשפוך את זה מהר לגרון. אל תחכו לתשובה ממני. אמרתי לכם, זה טור דעה בלי דעה.

סיפור ילדים

לשתות או לא לשתות - זו השאלה. טוב, ברור שכן, אבל מול הילדים? נמרוד שיין מתחבט בסוגיה ולא מוצא תשובה

לשתות או לא לשתות - זו השאלה. טוב, ברור שכן, אבל מול הילדים? נמרוד שיין מתחבט בסוגיה ולא מוצא תשובה