אסנת גואטה מדלגת בין הסירים, משקה שפים ביין ואוכלת להם את הראש עד שהם מוכנים לגלות לה מה הם בעצמם אוכלים. והפעם: ליאור הרגיל מה'מנזר' בתל-אביב…
לשולחן מגיע מרק סלקים סגול עז מדהים וקטיפתי עם תלולית של קרם פרש וזרזיפי שמן זית ומעט רוזמרין. אורי, הטבח, יוצא לרגע החוצה במבט שואל ומקבל בניד ראש אישור מליאור לגבי המנה המופלאה הזו שאני מקרבת אלי וחופרת בה עם הכף עד שנשארות בה טיפות אחרונות. המנה הזו פותחת דיון מעניין על מהות ה'מנזר'. להחזיק מקום כזה שיצליח תמיד לשמור על הקהל שקיים ועדיין להצליח לייצר שכבה "טרייה" של קהל חדש היא עבודה של 24/7 וליאור נראה מותש בהתאם. אחרי שהוא עצמו העביר ימים ולילות במטבח ובבר הוא פתח את הדלתות שלו לטבחים וטבחיות חסר ניסיון, אבל רעבים ויצירתיים. כאלה שרוצים לנסות ולממש את כל החלומות שלהם, שרק מחפשים שמישהו ייתן להם הזדמנות, ובזכות זה מצליח ה'מנזר' להישאר מעניין, שונה, חד ולא בנאלי, ממש כמו המרק סלקים המדהים הזה.
מבורקס ממולא בחלקי פנים ותבשילי קדרה, דרך מרקים ופרעצלים ששמם יצא למרחוק ועד לארוחת בוקר אנגלית, שלל נקניקיות ודגים נאים. חוץ מכמה מנות קבועות שליאור לא מוכן שיגעו בהן הכל קורה כאן, הכל אפשרי במטבח של המנזר - כמו הלקוחות.
אני מחסלת את שארית הפינו גרי עם ערימה של קלמארי טריים מטוגנים עד לפריכות נפלאה לא לפני שאני נותנת להן טבילה הגונה באיולי סריראצ'ה שמלהיט לרגע את הלשון עד שמגיעה הקרירות של היין ושוקעת עוד קצת בכיסא. אני מתעטפת לי בחמימות שהמקום מספק, מתפוגגת לאיטי לעולם רווי אלכוהול וטעמים שוכחת לרגע את העולם שבחוץ, את האנשים שמתרוצצים לעבודה, שתקועים בפקקים, שדחוסים בין הבסטות, את הדאגות והמחשבות, ובוחרת להתפרקד בנינוחות במפלט הקטן שלי. ב'מנזר'.
התרעות פיקוד העורף