על אהבה, יין והזמן שעובר. סיפור קצר מתוך ספרו החדש של יגאל צור

מה שאספר התרחש בעת שעזבתי את לונדון. אהבתי את העיר האפרורית. היא הייתה תאומת הנשמה שלי. מכווצת, קוצנית, סגורה. לכן הגיע אז הזמן ללכת. זה החל עם אביטל, חברתו של אלון, שהיה שותפי לשוטטות ארוכה ופרועה בדרכי אירופה. אביטל הזדעזעה כשיום אחד נקשתי על הדלת ובקשתי מקום ללון, "עד שאתארגן על עצמי," אמרתי. איימתי להרוס את החיים הבורגניים שעמלה לטוות סביב אלון. פיסת חיים שכללה עבודה מסודרת בסוכנות היהודית, דירה קרה ומושכרת ברובע היהודי של גולדס גרין, צפון לונדון. הסתכלתי בחמלה על הגיטרה שלו שהייתה מונחת למעצבה על שידה בחדר השינה ואחרי כמה ימים שניצלתי את הכנסת האורחים שלהם עזבתי. אם להודות על האמת אביטל ביקשה שאעזוב. כך אביטל, תיארה מאחורי הדלת לאלון, "הוא דפוק לגמרי. ירד מהפסים. זה מהסמים?" (צילום: ירון ברנר) עברתי להתגורר בצד השני של לונדון. אולי לא מדוייק גיאוגרפי, אבל בהחלט מדוייק נפשי. עברתי להתגורר ברובע בריקסטון. היו אלו ימיו הנשגבים והפרועים. רוב תושבי הרובע התגוררו בסקווטים, אלו היו בתים שנעזבו לפני הריסה על ידי הרשויות וכל החפצים בדיור חינם פלשו אליהם וגם התחברו לרשתות החשמל, המים והגז על חשבון משלם המיסים הבריטי. היו סוחרי גאנג'ה בכל פינה ואפילו מנזר בודהיסטי ראשון. עבורי היו אלו ימים של גילויים כלליים ואישיים. ביום ראשון הלכנו לשמוע את בוב מארלי בפאב השכונתי בשם ה"lion arms". היה שלט קטן כתוב בגיר לבן שהיום יופיע בוב מארלי עם להקת ליווי, אולי אלו היו הווילרס. מודה שאני לא זוכר הרבה. אבל כך זה היה תמיד. שתינו ועישנו עד ששכחנו הכול. בעיקר את עצמנו. מי שם לב לשמות. כך היה עם הצלם היפני שצילם את ג'ון לנון ויוקו אונו ונתן לי צילום מקור. כך היה כשפגשתי את פיטר ברוק, את אשתו של צ'רלי פארקר ועוד המון כאלו שהסתובבו ב- roundhouse בקצה של דרך צ'וק פארם, מקום שהפך לתיאטרון ומועדון הופעות. היום שמים לב רק לשמות. הכול שמות. הסיפור הזה נסוב גם הוא על שמות. למעשה על שם אחד בלבד ואפילו הוא שנוי במחלוקת. השם של סוזי Q. עזבתי את מקום העבודה שלי אצל יונתן מוכר המזוודות והתיקים לניגריות שמנות. זה לא היה השם המדוייק אבל כך קראנו לו שלא בפניו. קראנו לו, זה אני וסנדי וולש. מסנדי למדתי שלא צריך להיות מסור מדי לעבודה. לא לגמרי. למשל, בזמן שאנחנו פורקים את המשאית צריך לשכוח כמה תיקים ומזוודות ואחרי שנועלים את העסק לחזור, לפתוח את המשאית, שכן לסנדי היה מפתח רזרבי, לקחת את הסחורה ולמכור לפקיסטני בחנות ממול בחצי מחיר. סנדי וולש אמר שזאת השלמת הכנסה ומאחר וכולנו היינו בקטע של פאק דה-סיסטם אז למי אכפת. לסקווט שבו גרתי היו שותפים נוספים. מרטין היה משורר ובודהיסט, גר בקומה העליונה ושאב את השראתו מהרחת מקלות קטורת. זינה, רקדנית ממוצא לבנוני-בריטי, גרה בקומה השניה, ואצלה היתה טיילת של גברים מכל גזע וצבע. אני התגוררתי בקומת הקרקע סמוך למטבח. במרתף גרו זוג מטפסי הרים שמעולם לא ראינו אלא רק את הציוד שלהם זרוק כל פעם על הרצפה. באו, כיבסו ונעלמו למשלחת חדשה. הכול התנהל על מי מנוחות עד ששמענו את הרוח בבית. זה היה כשזינה ירדה בוקר אחד ושאלה אם ישנתי טוב. עניתי שלא. "התעוררתי כמה פעמים מקולות השיעול של סיימון. את צריכה להגיד לו שילך לראות רופא. האסטמה שלו נשמעת נורא." זינה הסתכלה עלי באחד מאותם מבטים אלכסוניים שכבר התחלתי להכיר. "זה לא היה סיימון. גם אני התעוררתי לקולות השיעול. עליתי לחדר שלו לשאול אותו אם הוא רוצה כוס תה. הוא לא היה במיטה. הוא נשאר במנזר כפי שעשה לעתים קרובות." ירדתי בריצה לחדרון שבמרתף. מטפסי ההרים לא היו. רק כמה תרמילים בפינה. כמה ימים אחרי כן זינה החלה להעלות טענות, שאני חושב רק איך לחסוך, שאני לא משתתף בקניית מזון. זה כבר היה יותר מדי. לקחתי את התרמיל ולקחתי אוטובוס לפריז. כשעליתי האוטובוס היה כבר מלא. היו שני מקומות בספסל האחורי. בצד שמאל ישבה בחורה בעלת מראה אסייתי. היא היתה מכורבלת במעיל חם ועל צווארה היה צעיף הדוק. שאלתי אם המקום פנוי וישבתי לידה. הנסיעה היתה אמורה להתארך משהו כמו עשר או שתיים עשרה שעות ואני תהיתי כמה זמן אתאפק עד שאשלוף את החיוך הרחב שלי ואשאל, "מאיפה את?" אחרי חצי שעה העלתי את החיוך הכי הכי ופניתי אליה. היא פנתה אלי במבט רציני וסימנה לי באצבע על פיה שהיא לא מדברת. טוב, אכלתי אותה, חשבתי, לא יהיה עם מי לדבר כל הנסיעה והיא הרי נראית לא רע. אבל כנראה שהחיוך בכל זאת עבד שכן היא הביטה בי שוב בעיניה הרציניות מדי, הוציאה פנקס מתרמיל קטן וכתבה על דף חלק באנגלית: "מצטערת, אני לא מדברת." "זה בסדר," אמרתי, "אם לא בא לך לדבר אין בעייה." צחקתי. היה משהו מעט נבוך בצחוק שלי אולי גם גס. היא הסתכלה בי שוב ושרבטה מהר, "אני פשוט לא יכולה לדבר." הפסקתי לחייך. בעצם הייתי מאוד נבוך מכך שהיא אילמת. אמרתי לה שאם היא רוצה לכתוב אני אענה לה בקול. כך התחלנו לשוחח והעברנו שעה או שעתיים עד לתעלה, אחר כך האוטובוס עלה על המעבורת והמשכנו לשוחח, היא על הנייר ואני בקול. בהפסקה כבר ירדנו לשתות ביחד וכשהלכה לשירותים היא בקשה שאשמור לה על התיק. צעד בונה אמון. כשישבנו שוב באוטובוס היא הביטה בי וכתבה, "פעם יכלתי לדבר." לא עניתי רק הבטתי בה. למדתי שהדרך הטובה ביותר היא לתת לאנשים לספר את הסיפור שלהם. כלומר לשתוק ולחכות. היא התחילה לכתוב במהירות על הדף הראשון, כתב צפוף ומעוגל. "אני סינית מסינגפור. רקדתי שנים בלהקות בלט בארה"ב. כשחזרתי השיאו אותי לגבר סיני מבוגר ממני." היא עשתה הפסקה. לא הרימה אלי עיניים. היתה בדף ואז כתבה, "הוא עזב אותי ולקח איתו את הילדה הקטנה שלי." ראיתי דמעה שהחלה להתאסף בפינת עינה. היא מחתה אותה והמשיכה לכתוב, "כך אנחנו, הסינים. כאילו מודרניים אבל בפנים מסורתיים ושמרנים עד להחריד." "למה?" שאלתי אותה, "למה הוא עזב?" "הוא היה זקן מדי והיה לי מאהב צעיר. הילדה היא ממנו." לא היה לי מה להגיד על כך. אז שתקתי. היא המשיכה לכתוב, "המשפחה של בעלי נידתה אותי. המשפחה שלי לא רוצה לדבר איתי. כל מה שנותר לי הוא להשאר אצל אחי שחי בפריז ואליו אני נוסעת. גם הוא לא עושה זאת מאהבה אלי אלא משום שהמשפחה ציוותה עליו." "ואיך קוראים לך?" שאלתי "סוזי Q," היא כתבה. כשהגענו לפריז ירד גשם. ככה זה כשאני מגיע למקום והגשם מתחיל. קבענו להפגש למחרת. היא רשמה לי על דף באותו יומן את מספר טלפון, תלשה את הדף, מסרה לי אותו ואז לקחה אותו בחזרה וכתבה: "צלצל בשעה 10.00. אני רוצה לדעת שאנחנו נפגשים. אני אדפוק על האפרכסת שתדע שזאת אני. בבקשה בבקשה תהיה זהיר. אם גבר יענה, תתנצל ותנתק." אני המשכתי לדירה של מרים שאותה הכרתי כשעבדתי בבציר ענבים בדרום צרפת. ידעתי שאוכל להשאר אצלה עד שאמצא מקום לגור. למחרת צלצלתי. היא נקשה. הכול בסדר. פגשתי את סוזי Q במרכז פומפידו. לי לא היה אכפת לאן העיקר שלא יעלה כסף כי לא היה לי. בשעות הצהריים כבר הלכנו שלובי ידיים ויותר מאוחר אחרי כוס יין אדום שהיא שילמה חיבקתי אותה ונישקתי אותה קלות על פיה. ראיתי דמעה קלה מבצבצת. היא הוציאה את היומן שלה וכתבה בהתרגשות, "לא נישקתי גבר הרבה זמן." ישבנו בבית קפה ברובע מארה ורק אחרי עוד כמה כוסות יין שאלתי אותה, "ולמה את לא יכולה לדבר?" הפעם זאת לא היתה דמעה. זה היה פרץ של דמעות. מחיתי לה אותן אחת אחת בעדינות. היא הורידה את הצעיף שעל צווארה וגילתה צלקת גסה, אדומה לרוחב כל צווארה. צלקת בשרנית מזעזעת. היא בכתה שוב ואני כרכתי את הצעיף על צווארה. "אחרי שלקחו את בתי ניסיתי להתאבד. חתכתי לעצמי את הצוואר. הצילו אותי. אבל פגעתי במיתרי הקול." הפעם אני לקחתי את העט וכתבתי לה, "נורא שהגעת לכך. נורא שגרמו לך לפגוע בעצמך." היא הסתכלה בי, מנסה לחדור מעבר למסיכה המערבית של חמלה. האם היא אמיתית? ראיתי אותה מהססת. אחר כך לקחה את העט ורשמה במהירות, כדי לא להתחרט, "היית רוצה לשכב איתי?" לא אמרתי מילה. רק עשיתי תנועה של כן עם הראש. היא לקחה את הפנקס וכתבה, "אני רוצה ללכת איתך. אבל לא להרבה זמן. רק לשכב ולהתחבק איתך. אסור שאחי יגלה. הוא יהרוג אותי." זה נשמע שהיא התכוונה לזה. קיוויתי שהוא לא ישסף את גרונה. פעמיים באותו מקום זה יותר מדי. צעדנו חבוקים לדירה של מרים. היא לא היתה. הדלקתי אור בדירה החשוכה, נכנסנו לחדרי. הוא היה ספרטני וקר. שק שינה ועוד שמיכה על המיטה הריקה. הלכתי להביא בקבוק יין מהמטבח כשחזרתי סוזי Q היתה מצונפת מתחת לשמיכה עם בגדיה. נכנסתי גם אני עם הבגדים וחבקתי אותה. הרגשתי איך הדמעות שלה מרטיבות את הכרית. ליטפתי אותה לאט וארוך, לאט וארוך עד ששמעתי את נשימתה נרגעת. יותר מאוחר היא קמה, דחפה אותי וכתבה במהירות, "אני חייבת לרוץ. אבוא לכאן מחר בשש בערב." היא יצאה ואני נרדמתי. למחרת לא עשיתי כלום. ניקיתי קצת את הדירה של מרים. טיגנתי תפוחי אדמה ובצל כי זה כל מה שהיה. מרים חזרה בחמש מהעבודה ודיברנו קצת. גילינו שנשאר מעט מאוד מהמשותף של אז בשדה בדרום ובשמש. לא נורא. אמרתי לה שאני מצפה לאורחת. היא הרימה גבה אבל לא אמרה דבר. בשש היתה דפיקה על הדלת, מרים פתחה, סוזי Q היתה נבוכה וכתבה בפנקס "אני סוזי Q" היא מיהרה אלי לחדר, סגרנו את הדלת ובלי הקדמות התחלנו להזדיין כאילו לא עשינו את זה הרבה זמן. מה שהיה נכון עבורי וכנראה מאוד נכון עבורה. זה היה מענג ואלים באותה עת. הכאבנו ועינגנו, שרטנו והתנשקנו, ליקקנו ונשכנו. ואז היא התפוצצה מתחתי והחלה לגנוח. עצרתי ואמרתי לה, "סוזי Q את משמיעה קולות של גניחה." היא הסתכלה בי בעיניה הגדולות והפעורות וחיבקה אותי חזק וגנחה כל כך חזק עד ששמעתי את מרים קוראת מהחדר שלה, "אתם חייבים להיות קצת יותר בשקט. אני לא הזדיינתי יובלות." צחקתי. סוזי Q שכבה על גבה עם חיוך מתוק, הוציאה את הפנקס ושאלה למה אני צוחק. אמרתי לה מה מרים אמרה. ואז היא כתבה, "באמת השמעתי קולות?" הנהנתי בראשי. היא רשמה, "אני כל כך מאושרת ממה שאמרת לי. לא אכפת לך שאבכה עוד קצת?" זה כמובן הדליק אותי שוב. שמעתי את מרים מתלבשת ויוצאת מהבית שלה. זה נמשך כך שבוע ויותר עד שסוזי Q נסעה. זה היה נגמר גם בלאו הכי כי מרים רצתה לזרוק אותי מהדירה. בכל אופן סוזי Q נעלמה מחיי אבל לא לגמרי. שבוע אחרי כן היתה מסיבה פרועה על אחת הדוברות העוגנות דרך קבע בנהר הסיין. מרטין הופיע לפתע בפריז ואמר לי שיהיו שם הרבה מוסיקאים ובטח סמים וכדאי שאבוא. היתה מסיבה אחלה והיתה איזו ילדה בת ארבע עשרה שמשכה אותי מסיפון הדוברה אל אחד מהתאים העמוקים כדי להתמזמז. אחר כך עליתי לסיפון ולא מצאתי את מרטין על יד הבר עם בקבוקי היין והבירות בחינם שזה היה המקום הטבעי שלו. לקחתי בקבוק יין פתוח והתחלתי להסתובב. היו שם בעיקר אמריקנים מזוקנים עם מקטורני ג'ינס מהוהים, צרפתים עם קוקו וסנדלים מקסיקניות וברקע שמעו בעיקר לד זפלין ושיקגו ואיכשהו התנגשתי בבחור אמריקני והתנצלתי והוא אמר, "לא נורא." עמדנו ליד המעקה והצעתי לו את שארית היין מהבקבוק שלי והוא שתה ואחר כך הושיט את ידו ואמר, "אני ג'ון פוגרטי." לחצתי את ידו והמשכנו לדבר. דיברנו כמובן על הודו ובשלב כלשהו מרטין גילה אותנו והשאיר אצלנו בקבוק יין מלא. המשכנו לשתות גם אותו. אני לא יודע למה, אולי ההשתקפות של הירח על המים של הסיין, אבל יצא שסיפרתי לו על סוזי Q . אמרתי לו שממש אהבתי אותה, את הדרך שבה הלכה, את הדרך שבה לא דיברה, את האופן שבו הזדיינה. "אח'לה שם לבחורה," הוא אמר. https://www.youtube.com/watch?v=1mxaA-bJ35s כמה זמן אחר כך שמעתי שיר מדהים של להקה אמריקנית בשם קרידנס קלירווטר ריוויוול וקראו לו "סוזי Q". הם שרו בו, "הו סוזי Q, הו סוזי Q, בייבי אני אוהב אותך. או סוזי Q. אני אוהב איך שאת הולכת, אני אוהב איך שאת מדברת." אמרתי זה לא יכול להיות. סוזי Q לא דיברה. הלכתי לחנות תקליטים והסתכלתי על שמות חברי הלהקה. ג'ון פוגרטי היה זמר וגיטריסט מוביל. צחקתי. שנים אחר כך פגשתי את אורי לוטן שהגיש אז את ציפורי לילה. לקח לנו הרבה זמן עד שגילינו שהיינו בהודו באותה תקופה, ליתר דיוק בפוקארה שבנפאל, ליתר דיוק אכלנו ארוחת בוקר שבועות ליד אותו שולחן מבלי לדעת ששנינו ישראלים. זה לא היה חשוב אז. היה חשוב איזה בן אדם היית ואיזה סיפורים היו לך לספר. אז סיפרתי לאורי לוטן את הסיפור על סוזי Q , כלומר לא את כל הפרטים רק איך ג'ון פוגרטי שמע ממני את הסיפור על סוזי Q והפך אותו לשיר. אורי אמר, "זה לא יכול להיות." אני התעקשתי, "מה פירוש. הכל קרה כפי שאני מספר לך." "לא יכול להיות," אמר אורי, "כי קודם כל גם פוגרטי לא כתב את השיר." "מה?" הייתי די המום, "הוא עבד עלי?" "באלבום הראשון שהוציאו היה חסר להם חומר אז הם עשו cover עם סוזי Q. ובכלל השיר נכתב עשר שנים לפני שפגשת אותו. סוף שנות השישים, תחילת השבעים מקסימום." לרגע חשבתי שאולי הוא צודק. אולי סוזי Q לא היתה ולא נבראה. אולי היתה בכלל פנטזיה שלי. אבל היא היתה כל כך מוחשית. צחקתי ואמרתי, "איך שאתה רוצה. אתה יכול להאמין או לא." אורי לא האמין. זמן קצר אחרי הפגישה המחודשת שלנו אורי לוטן מת. בנסיבות מעט עצובות. אני מאמין, שאחרי שהוא מת הוא הבין שזה לא משנה אם סוזי Q היתה שלי או של פוגרטי. היא היתה של כל מי שנגע בה או שמע אותה. העיקר שהיא נשארה חיה ורוטטת. קצת כמו שהוא היה משמיע אותה בציפורי לילה. מוקדש לאורי לוטן ז"ל על הספר: קובץ הסיפורים "סדקים בכפר הגלובלי" הוא מסע נוקב אל תוככי האמירה השגורה "הכפר הגלובלי". הסיפורים מתרחשים בהודו, בתאילנד, במרכז אמריקה ובאפריקה. התרבות המערבית אותה מתאר יגאל צור עומדת על רצפה רעועה ומתנדנדת. גיבורי סיפוריו חופרים מתחת ליסודות, לא אחת באמצעות חוויות של סמים, רק כדי לגלות את הריק, החלל הבולעני, שקיים מתחתם, שיוצר איום תמידי מיתי – פטליסטי. ברבדי העומק הכל אפשרי עד כאב, עד אובדן, אפילו עד מוות סדקים בכפר הגלובלי, יגאל צור, 2014. להורדה דיגיטלית (22 ש"ח) והזמנת ספר מודפס (39 ש"ח)