שחקניות נתי קלוגר והילה סורג’ון נוהגות להחליף זו את זו במגוון הצגות, כמו ”עקר בית” של בית ליסין. לאחרונה קיבלו השתיים הזדמנות לשחק יחד על אותה הבמה וגם להיות המחליפות זו של זו בקומדיה המקורית והמפתיעה “המחליפה” מאת רוני סיני ובבימויו של ליאור אשכנזי - אף היא במסגרת רפרטואר בית ליסין.

בהצגה שתעלה השבוע חוזר יום אחד סוכן ביטוח מסור (עידן אלתרמן) ומגלה שאשתו הוחלפה באחרת. המחליפה מודעת להרגלי חייו ולסודותיו הכמוסים ביותר, והוא מחליט לגלות מה בדיוק אירע ולאן אשתו נעלמה. לצדם של אלתרמן, קלוגר וסורג’ון משחק גם חי מאור. איתם על הבמה מקדמים את העלילה במוזיקה ובשירים מקוריים הזמרת בטי פבלו, חמושה בגיטרה אקוסטית, והנגן אלון עזיזי.

“קיבלתי ממש מתנה משמיים, כי עבורי זאת מעבדת משחק אינטנסיבית מאוד ויומיומית שהיא פשוט עונג צרוף”, אומרת קלוגר (46) על ההצגה החדשה בכיכובה. “כל הקאסט, מהבמאי והמחזאי ועד לכלל השחקנים, נמצא ב’מידל אייג’’ שלו. כולנו מרגישים שאנחנו מדברים באותה השפה, וגם הקהל הוא כזה שנכנס או עומד להיכנס לעשור החמישי של חייו. לשלב הזה בחיים יש המון יתרונות בעיניי, למשל תחושת ההשלמה עם המקום שלך בחיים ועם ההתבגרות. הפוקוס והשקעת האנרגיה עובר יותר פנימה ופחות מושפע ממה שיגידו עליך. באופן כללי, פחות לוקחים ללב ביקורות כאלה ואחרות”.

יש לך איזושהי תחושת סיכום ביניים?
“חד־משמעית. אני מרגישה שאני עומדת לסיים עשור משמעותי בחיי ולהתחיל בעשור חדש, והאמת שזה גם טיפה מלחיץ. בלי שום קשר לגיל, תמיד בדקתי את עצמי ביחס למה שכבר השגתי ולמה שיש עוד לפניי, ואף פעם לא קיבלתי שום דבר כמובן מאליו. כל תפקיד שאני מקבלת הוא מתנה, ואני אסירת תודה עליו. מצד שני, יש תפקידים שהייתי רוצה לשחק, ואני יודעת שזה כבר לא יקרה. זאת כמאמר הקלישאה: ‘העולם שייך לצעירים’, ואני ממש בסדר עם זה”.

מאילו מקומות התחברת לקורין, הדמות שלך בהצגה?
“השאלה היא תמיד אם בקריאה ראשונה הטקסט מדבר אליי, אם הוא עושה לי משהו בבטן. כשקראתי את ‘המחליפה’ בפעם הראשונה, היה משהו באווירה שם שהדליק אותי, וגם חשבתי לעצמי שקומדיה היא משהו שבא לי בול עכשיו. אחר כך מגיע תהליך העבודה הסטנדרטי שבמהלכו מכירים את הדמות, מוצאים את נקודות ההשקה שלה עם החיים שלנו ומעגלים הכל לתוך דמות אחת. קורין היא אולי כל מי שהייתי רוצה להיות: משוחררת, כיפית ואחת מגניבה שלוקחת את החיים בקלות, ומנגד, בעלת אישיות מאוד עמוקה. יחד עם זאת, היא ממש לא אני. אין לה זוגיות, ילדים או משפחה, והיא מחפשת להשלים את החלק החסר בפאזל של חייה”.

בעבר שיחקת עם אבי גרייניק ב”קוראים לו מלך”. איך את מרגישה כשאת משחקת עם הצלע השנייה שלו?
“אני ועידן מסתובבים באותם העולמות המון שנים, אבל משום מה טרם יצא לנו לעבוד או אפילו לדבר זה עם זה. עכשיו הגיעה סוף כל סוף ההזדמנות הזאת. גיליתי בחור מוכשר מאוד: שחקן, זמר ואדם סופר אינטליגנט. הוא ממש שונה מגרייניק באופי, אבל שניהם מאוד פדנטים ופרפקציוניסטים בעבודה”.

 “מה לא עברנו"
בשנתיים האחרונות קלוגר לא עוצרת. בטלוויזיה אפשר לראות אותה בסדרות כמו “ספיידרז”, “לעבור את הלילה” ו”שב”ס”; בתיאטרון היא מופיעה ב”הנשים של ג’ייק” ועכשיו ב”המחליפה”; ועל המסך הגדול עם “סנולנד” עטור השבחים שיצא ממש לא מכבר בבימויו של יוני זיכהולץ. “עברו בערך ארבע שנים מהרגע שהתחלנו לעבוד על הסרט הזה ועד שהוא יצא”, משחזרת קלוגר. “ומה לא עברנו בשנים האלה? הקורונה, הסגרים והעובדה שהסרט נגנז וקם לתחייה”.

ב”סנולנד” את משחקת את בת הזוג של אורי פפר, ונדמה שסוג התפקידים האלה הוא זה שמלווה את העשייה שלך. איך בונים זוגיות מוצלחת על הבמה?
“זה בהחלט חשוב מאוד להגיע לרמה מספיק טובה באינטימיות של מערכת היחסים הזאת. זה מתחיל בכתיבה ובבימוי דרך החזרות, ועד שכמובן מגיעים לתפקיד עצמו. נכון שעם הניסיון כבר יודעים איך לזרז תהליכים, אבל אין ספק שאי אפשר בלי לעבוד על זה. ב’סנולנד’ ג’וני לגמרי השקיע בחיבור של כולנו, אף שבתכל’ס לכולנו הייתה היכרות מוקדמת”.

גם בפרויקט הנוכחי שלך את חלק מרביעייה. מה השוני והדמיון בין קורין מ”המחליפה” לבין מייקי מ”סנולנד”?
“קודם כל, הן שונות מבחינת הגיל שלהן. קורין כמעט בת 50, ואילו מייקי נמצאת עשור אחד מאחור. זה כמובן גם משפיע ישירות על האופי שלהן. במייקי יש משהו ממוקד מטרה, והיא ממש עושה הכל כדי לקבל את מה שהיא שואפת אליו. קורין יותר משוחררת ומשלימה עם החיים ועם מה שקורה סביבה. מייקי מאוד אוהבת את בן הזוג שלה, אבל לצערה הוא אוהב את עצמו יותר מאשר אותה. המשותף ביניהן הוא כמובן ששתיהן רוצות למצוא אהבה, אבל בינינו, מי לא?”.

שפיות מתעתעת
בעונה החמישית של הסדרה “מחוברים+” השתתף בעלה, הבמאי בועז רוזנברג (בעבר במאי “האח הגדול”), מה שגרם לה להכניס מצלמה לביתם. השניים מנהלים זוגיות יציבה כבר כ־17 שנה ומגדלים זוג תאומות ובן.

איך שומרים על שפיות ועל יציבות בימינו?
“מי אמר לך ששומרים על שפיות? יציבים - זה נכון, השפיות היא זו שמתעתעת. החיים הם עבודה קשה מאוד. זה לא תמיד קל, אבל שני הצדדים משתדלים מאוד”.

עד כמה ההופעה ב”מחוברים+” עזרה לך, ועד כמה הריאליטי באמת שינה את התעשייה?
“’מחוברים+’ לא נתן לי פוש כלשהו, אבל האמת היא שגם לא היו לי שום ציפיות שזה יקרה. בשנים האחרונות הריאליטי החל לצבור תאוצה, ואם קודם הוא היה עסוק ב’ייצור כוכבים’, נוצר תחום חדש של קידום ‘משפיענים’. לדעתי זה ממלא צורך חשוב, כי במציאות הנוכחית אנשים מחפשים קצת טראש והמון אסקפיזם בין כל האסונות והבלגן שמסביב. יש תקופות שאני בעצמי צופה בזה, ובהחלט זה יכול להתחבב עליי לעתים. איך זה משנה את התעשייה? קורה שפתאום שחקנים מתמודדים על תפקידים מול כוכבי רשת, וכן, זה פחות מגניב שזה קורה, אבל צריך לחיות לצד זה”.

פעם אמרת בראיון שהיית רוצה להיכנס לבית “האח הגדול”, אבל עצם המחשבה על הריחוק מהמשפחה לא מאפשר לך להגיד “כן”. משהו השתנה?
“אני חושבת שזאת יכולה להיות חוויה מדליקה ומצחיקה, אבל אני אומרת את זה מהספה בסלון. אף אחד לא הציע לי. אני לא ממש יודעת אם הייתי יכולה לעמוד בזה, אז בינתיים אני משתמשת במשפחה האהובה שלי כתירוץ מספיק טוב כדי להודיע שלעת עתה זה לא רלוונטי”.

איך כשחקנית שרדת את תקופת הסגרים?
“אלה היו שנתיים מטלטלות, אבל אחרי תקופה מסוימת שבה הנחילו והחדירו בנו בהלה וחרדה, והפכו את התיאטרון למקום הכי מידבק בארץ, החלטתי לפתח אלטרנטיבה והתחלתי ללמוד טיפול בעזרת NLP (דמיון מודרך - ח”ל), ובו אני מתעסקת גם היום. העיסוק הזה גרם לי להסתכל על הכל בעין אחרת ולראות את השינויים המתרחשים סביבי. הדבר הכי קשה שקרה אז היה שנראה כאילו מישהו פשוט קם בבוקר אחד והחליט בשביל השחקנים שהמקצוע שלהם נכחד. ומה שהיה עוד יותר קשה היה לצאת למחאה ולהתקבל מצד חלק מהציבור בתגובות של ‘לכו לעבוד’ או ‘תחליפו מקצוע’. לאנשים האלה אני אומרת דבר פשוט: משחק הוא חתיכת מקצוע, והקהל הרחב לא יכול בלעדיו. אנשים צריכים תרבות, שהיא חלק משמעותי מהעולם והחברה”.

איזו דמות היית רוצה לשחק ועדיין לא שיחקת?
“עד היום בעיקר שיחקתי אמא, בת זוג או מה שנקרא ‘אם ילדיו’. אולי זה נובע מכך שיש הרבה פחות מגוון בתפקידי נשים. זה לא שאמא לא יכולה להוביל סדרה, כן? אבל לרוב בן הזוג שלה או הבן שלה יהיה יותר מעניין. מה שבא לי מאוד הוא לשחק דמות נשית היסטורית או כזאת שעשתה היסטוריה - מין פנטזיה כזאת להביא משהו היסטורי מהעבר ולהנגיש אותו לדור הבא”.

שני הורייך היו שחקנים, ואבא שלך יצחק אף ניהל את תיאטרון חיפה במשך שנים רבות. עד כמה הוא חסר לך?
“אבא שלי לא איתנו כבר שלוש שנים, והחיים בלעדיו נעים על הציר של התרגלות וחוסר. בכל יום שישי בבוקר אני מקיימת איתו דיאלוג. למעשה זה קרה קצת לפני שהתחלתי את הראיון הזה. לאורך תקופת חייו מערכת היחסים שלנו ידעה עליות ומורדות. היה לו ממש קשה עם הבחירה שלי להפוך לשחקנית, גם מתוך ידיעת הקושי המקצועי הכרוך בכך".

"הוא ואמא שלי ידעו בדיוק לאיזה עולם תובעני אני נכנסת ודאגו לי. אבא שלי בפירוש גונן עליי, וזה גרם ל’קלאשים’ רבים בינינו, אבל לקראת סוף חייו הייתה סגירת מעגל ואהבה גדולה. תקופת הפרידה ממנו הייתה קשה מאוד עבורי בידיעה ברורה לאן זה הולך. אני חושבת שהיום הוא היה שמח בשבילי על המקום, על הגישה, על התפקידים שאני מקבלת ובאמת ממש על הכל. הוא בטח היה מסתכל ואומר: ‘יפה, כל הכבוד, אהבתי’”