תפקידו של הצבא הוא חד־ערכי. הגדרת המשימה שלו היא להשמיד אויב או לכבוש גבעה. תפקידה של המשטרה מורכב הרבה יותר. תפקידה לייצר הרתעה, וזאת באמצעות התמודדות עם העבריינים שזו דרך חייהם, הבאתם ל"עמוד התלייה" המודרני – פרקליטות ובתי משפט – וכמובן לכליאתם מאחורי סורג ובריח. בכך, למעשה, טמונה ההרתעה.
למשטרת ישראל יש תפקיד נוסף והוא התמודדות עם הטרור במדינה. כדי לסכל טרור צריך יכולת הרתעה גדולה, שהולמת יכולת ביצוע ברמה גבוהה מאוד. כאשר הפשיעה והטרור משתלבים זה בזה, זה כמובן הופך את היעד למשימה הרבה יותר מורכבת. משטרת ישראל, בעת האחרונה, נמצאת באחד המשברים הגדולים בתולדותיה.
עקב ריבוי ההתפטרויות במשטרה: ההחלטה הדרמטית של המפכ"ל
המשבר נובע בין היתר מחתימה על הסכם שנקרא "גג שכר" שאותו הוביל משרד האוצר, והפסיק מסורת של עשרות שנים שבהן תנאי השירות במשטרה היו מקבילים לתנאי השירות בצה"ל ובשאר גופי הביטחון. הסכם זה הביא להרעה בתנאיהם של השוטרים, ובמקביל מחייב את המשטרה לפטר כ־15% מהכוח המבצעי שלה מדי שנה.
התוצאה היא שמאות שוטרים, צעירים כוותיקים, עוזבים את השירות, כשאת חלקם הגדול מלווה תחושה שהם לא יכולים לבצע את תפקידם כאשר מעליהם מתנופפת חרב הפיטורים, ללא קשר לאיכות עבודתם. לכך נלווית תחושה קשה אף יותר של חוסר גיבוי ציבורי, משפטי ופיקודי.
כאשר אנחנו מדברים על מאות שוטרים, ברור לכולם שלא מדובר בפקידים או בפקידות, לא במערך הדוברות, וגם לא במערכים אחרים נוספים – אלא בשוטרים המבצעים את עבודת השיטור, שלה נזקק האזרח מאוד.
לצורך המחשה ניקח תחנת משטרה בסדר גודל של אשקלון. כאשר אומרים שכ־50 שוטרים מבצעיים עוזבים, המשמעות היא שהתחנה למעשה לא מסוגלת לתת שירות משטרתי לאזרח, וכמובן שגם לא להגיב במהירות לאירועים שמסכנים את הציבור.
שוטרים רבים, הן מקרב המתפטרים והמשרתים, חשים שחוסר הגיבוי בנוסף לתנאי השירות הנחותים לעומת אלה של גופי ביטחון אחרים מאלצים אותם לעזוב את המשטרה. שכר הנטו של שוטר, שסיים את כל הכשרותיו, עומד על כ־7,000 שקלים בלבד בחודש. בנוסף, אין יותר פנסיות תקציביות, והמשמעות היא ששוטר מקצועי, שרואה את המשך חייו במקצוע הזה, שהוא שליחות לכל דבר ועניין, אינו יכול להתפרנס בכבוד ממנו ואפילו אין לו פנסיה סבירה. זאת ועוד, עלולים לפטר אותו בצורה כמעט שרירותית והוא עובד לעתים עשרות שעות נוספות בחודש – ללא גמול כספי נוסף.
כבוד השוטר
בעיה חמורה נוספת היא היעדר גיבוי וחוסר יכולת לאכוף את החוק עם ההגבלות הקיימות. כך למשל, כולנו ראינו כיצד שני חברי כנסת (אחמד טיבי ועופר כסיף) מכים לכאורה שוטר, כאשר גם החוק הקיים מאפשר לעצור ולחקור אותם באזהרה, כמו כל אזרח. אבל זה לא קרה, ואם משהו אכן מתבצע, הוא נעשה בעצלתיים.
הדוגמה הבולטת ביותר היא פרשת סלומון טקה ז"ל. באירוע זה קצין משטרה צעיר חש סכנה לחייו, לאחר שיידו לעברו אבנים גדולות, וניסו לכאורה לפגוע בילדיו שעמדו לא רחוק. נכון להיום, כשלוש שנים לאחר האירוע, הקצין עדיין מאוים ומתגורר בדירות מסתור, כשגם תיק זה מתנהל בעצלתיים, ולמעשה נמשך עד היום.
לטעמי, היעד המרכזי כיום של המדינה, כדי שהמשטרה תוכל לבצע את תפקידיה שנוגעים לאיכות החיים ולביטחון האישי של כל אזרח, הוא שינוי כיוון מוחלט בחשיבה. גם המשטרה צריכה לשנות כיוון. קודם כל, לא רק באמירה, שלמעשה אין בה כלום, שמי שנמצא בסכנת חיים – יכול לירות, כפי ששמענו רק השבוע מראש הממשלה והשר לביטחון הפנים.
ביקורת על המשטרה לאחר הרצח: "עולים למשמרת ולא יודעים אם יחזרו בשלום"
האמירות הללו לא חידשו דבר, כל שוטר ביומו הראשון יודע זאת וכך גם כל אזרח. אבל הטיפול במקרים שבהם השוטרים חשים סכנת חיים מתארך, תוך פגיעה בשוטר ולעתים גם במשפחתו. התארכות התהליך, שלעתים נמשך שנים ארוכות, יוצרת עינוי דין וגם בולמת את קידומו של השוטר.
לפיכך צריך להעביר לידי המשטרה ממח"ש את כל החקירות שעניינן שימוש בכוח בעת תפקיד – מהפעלת כוח במעצר חשוד ועד לירי בעת פעילות מבצעית. ושלא ניפול מהכיסא, כך הדבר נעשה בצה"ל על ידי חוקרים חיילים, וכך בשאר גופי הביטחון. חקירות אלו צריכות להתבצע במשטרה, אלא אם מתעורר חשד לביצוע עבירה פלילית – וזה אכן צריך להיחקר במח"ש.
דבר נוסף הוא החלת כללים מאוד נוקשים בנוגע למחזות שראינו רבים מהם בתקופת הקורונה, ובפועל קורים מדי יום. בתור התחלה, אין לאפשר לאזרח להתקרב לשוטר, או לאחוז בבגדיו. המרחק צריך להיות עד טווח היד של השוטר האוחז באלה, כפי שנהוג בהרבה מאוד מדינות דמוקרטיות, ובראשן ארה"ב.
כבודו של השוטר אינו פריבילגיה, אלא כלי עבודה. ראש הממשלה הראשון דוד בן־גוריון הגדיר זאת בזמנו היטב, כאשר אמר שתפקידו של הצבא הוא להגן על המדינה ותפקידה של המשטרה לשמור על כבודה. כדי לשמור על כבודם של השוטרים, אשר מייצגים את ישראל, יש לשנות את הכללים לכאלו שישמרו גם על כבודו של השוטר וגם ימנעו ממנו סכנה.
דבר נוסף הנחוץ מיידית הוא שינוי בתנאי השירות של השוטרים, במיוחד בדרגות השוטרים שאינם קצינים, וקצינים עד דרגת פקד. יש להשוות את תנאיהם לאלה של משרתי הקבע בצה"ל, ואפילו לשקול לשלם לשוטרים, שעובדים מסביב לשעון, עבור השעות הנוספות הרבות שאותן הם מבצעים.
ואקום פיקודי
מפקד המחוז הצפוני שמעון לביא, איש מקצוע מהמעלה הראשונה שנערץ על ידי פקודיו, הודיע השבוע על פרישתו ממשטרת ישראל. אין ספק שרבים במשטרה רואים בו את מי שהיה יכול, ואולי גם צריך, להיות המפכ"ל הבא. בהתפטרותו הפגין לביא תכונות של לקיחת אחריות וגיבוי לפקודיו, תכונות שמלוות אותו במהלך כל התפקידים שאותם ביצע במהלך שירותו הביטחוני המצוין בצה"ל ובמשטרה. פרישתו היא אבידה למשטרת ישראל ואפילו בהתפטרותו הוכיח אומץ והבנה של המצב שאליו נקלע.
אין הרבה מפקדים בכירים כמו לביא, אשר שימש דוגמה אישית הן בעשייה המורכבת במחוז הצפוני והן בשאר תפקידיו. הוא הוביל פעילות מבצעית מרשימה, שהניבה תוצאות חסרות תקדים במאבק בפשיעה במגזר הערבי – נושא הנמצא בעת הזו בסדר עדיפות גבוה של המדינה והמשטרה.
הערצת פקודיו נובעת בין היתר מתחושת הגיבוי שכל כך חסרה בעת הזו, והובילה לפרישתם של רבים וטובים. לטעמי, חסרונו יורגש עוד תקופה ארוכה.
הכותב הוא ניצב בדימוס במשטרת ישראל