היא משגעת אותי. אני ממש לא יכול איתה יותר.

פעם גורמת לי לאושר שגורם לי להתהלך עם חיוך על הפנים כאילו אראלה התקשרה אלי ופעם אחרת מבאסת אותי כאילו מיד לאחר הטלפון מאראלה פרצו לי לחשבון הבנק ושאבו משם הכל כמו איזה איי רובוט. אני לא יודע מה לעשות. הרי אני יודע שאני אשאר איתה, אני לא מצליח לדמיין את עצמי מתנתק ומפסיק ללוות אותה יותר. הרי היא הבחירה שלי.

לכולנו יש רגעים קשים, פעם אנחנו למעלה ופעם למטה, נכון? הרי ככה לימדו אותי בחיים. אבל איתה, אני כבר לא זוכר מתי היתה הפעם האחרונה שהרגשתי עליונות, מתי התהלכתי בגאון ואמרתי בבטחון שהיא הבחירה שלי? מתי היתה הפעם האחרונה שהזמנתי חברים הבייתה כדי שיתרשמו ויראו מה מצאתי בה? איך הם לא רואים הסגנון הייחודי שלה? את הצבע הצהוב שכל כך מחמיא לה? את התעוזה מעוררת ההשראה ואת העתיד המזהיר שצופן לה?

לא סתם בחרתי בה, לא סתם היא הבחירה שלי. רונן למשל מעדיף את השקטה, זו שלא מחפשת כותרות, זו האלגנטית שאוהבת את הבית שלה יותר מכל ומזמינה אותך אליה רק בשבתות. אלי הוא ההיפך הגמור מרונן, האחת שלו תמיד תעשה הכל בשביל להתבלט - לעתים גם במעשים שליליים שלא בדיוק מתאימים לרפרטואר שלה. ואני, תאמינו לי, אני כבר לא זוכר או יודע איך להגדיר את שלי. אבל מה שאני כן יודע הוא שהיא הבחירה הכנה שלי. היא הקבוצה שלי. יאללה בית"ר.

הרי את מסובכת לי

פעם לא היה לי ספק שהיא אחת שלי, היום אני כבר לא בטוח