קודם כל, הבהרה: גדי איזנקוט לא התראיין לכתבה הזאת. לא במישרין, לא בעקיפין. זה לא חדש. אין אצלו ראיונות רקע ואין אצלו פעילות תקשורתית שלא באמצעות דובר צה"ל. את מסרוני הברכה שקיבל מעיתונאים לאחר שנודע על מינויו, הוא הראה לדובר צה"ל, כדי לקבל עליהם אישור בדיעבד. איזנקוט הוא יקה מוחלט בעניינים האלה, חסר חוש הומור ונטול גמישות. ולכן, כל מה שנכתב כאן, על אחריותי בלבד, ומבוסס על שיחות עם מקורות רבים, על מסמכים, על עדויות.


גדי איזנקוט שמע את הרחש והכיר את הבחש שהתנהל נגדו בארבע השנים האחרונות. שמע, והתעלם. הוא ידע שיואב גלנט ויוני קורן (מנכ"ל משרד הביטחון לשעבר), ביחד ולחוד, מארחים עיתונאים בכירים לארוחות צהריים ומציגים בפניהם את תמלילי עדותו בפרשת הרפז, כדי לשכנע שמדובר בשקרן. הוא ידע כמה אנרגיה מושקעת, על ידי לא מעט גורמים, בהם בעלי הון, פרסומאים, עיתונאים ומלחכי פנכה מקצועיים, כדי להכפיש אותו ולחבל בסיכוייו להגיע לתפקיד. הוא לא באמת התרגש. הרי הוא ויתר על התפקיד הזה בפעם הקודמת. 


כשהוצע לו להיות רמטכ"ל, ב-2011, אחרי סיומה של פארסת מינוי גלנט, הוא סירב. לו הסכים, היה זה הוא שמתחלף בפברואר, ולא בני גנץ. ולכן המהלך המתוכנן והממומן שהתנהל נגדו לא באמת הטריד אותו. רוצים שאהיה רמטכ"ל? בסדר, אמר למקורביו. לא רוצים? גם כן בסדר.


השנאה נגדו מגיעה מכמה מקומות. המעניין שבהם הוא הפגישה ההיא עם גלנט, שנחשפה לראשונה בספרי “חמקן". פגישה מדהימה, אולי חסרת תקדים בהיסטוריה של צה"ל. היא אירעה בקריה, בימים שבהם יואב גלנט הסתובב בצה"ל כמו מוכתר, וחתר תחת הרמטכ"ל המכהן, אשכנזי, כאילו אינו קיים. גלנט ידע שהוא הפייבוריט של לשכת שר הביטחון לרשת את אשכנזי (עוד בחייו) ורצה למזער התנגדויות.



איזנקוט. סירב לרמטכ"לות בפעם הקודמת. צילום: פלאש 90
 
איזנקוט, שהיה אלוף פיקוד הצפון וקצין לויאלי לרמטכ"ל, נחשב ל"כיס התנגדות" כזה. הוא נדהם כשלפתע הופיע גלנט בכניסה ללשכתו בקריה. גלנט הזמין את עצמו, נכנס, התיישב, והציע לאיזנקוט עסקה באושה: בוא נעבוד יחד, אמר לו, אני אהיה רמטכ"ל, אתה תהיה הסגן שלי, ככה לא יהיה לאף אחד אחר סיכוי, בטח שלא לבני (גנץ). איזנקוט לא נתן לו לגמור לדבר, הודיע לו שהפגישה הסתיימה והראה לו את הדלת.


אגב, אחרי שהמינוי של גלנט לרמטכ"ל עבר בממשלה, סירב איזנקוט להיות סגנו. גלנט ואיזנקוט הם דבר והיפוכו. איזנקוט הוא איש צנוע עד כדי סגפנות, שאוהב להיות בבית, מתרחק מנהנתנות, מתככים, מתקשורת, מאירועים, מתמקד רק בעבודה ועושה אותה בדיוק לפי הספר. גלנט? טוב, אותו אנחנו כבר מכירים.

 

למרות הבחישות


בשבועיים האחרונים החלה גם הסבלנות של איזנקוט לפקוע. הוא לא ידע מדוע ראש הממשלה מעכב את האור הירוק לשר הביטחון יעלון להודיע על המינוי ולהביאו להצבעה בממשלה. אישית, הוא לא היה מוטרד. הוא שמע מהשר שלו, בוגי יעלון, יותר מפעם אחת, שאין שום דילמה. שאין מועמד אחר זולתו. אבל ביבי המשיך להתעכב ולגרור רגליים, והזמין את איזנקוט שלוש פעמים ל"ראיונות". באחד מהם אמר איזנקוט לראש הממשלה את הדברים האלה (לא ציטוט מדויק): אדוני ראש הממשלה, אם אתה רוצה אותי, קח אותי, אם אתה לא רוצה אותי, אל תיקח אותי, גם זה בסדר, אבל תחליט. עיכוב התהליך גורם נזק לצה"ל.

 
בסוף זה קרה. גדי איזנקוט יהיה הרמטכ"ל ה-21 של צה"ל (כנראה). מינויו אמור לסמן את תחילת הקץ של כנופיית ברק-גלנט ואת השלמת המהפך של “פרשת הרפז", שמקיזה את דמם של רבים ואת משאביה של המדינה כבר למעלה מארבע שנים. על פי התוכנית המקורית של ברק ואנשיו, בשלב הזה גבי אשכנזי כבר היה אמור להיות בבית הסוהר, גדי איזנקוט אמור היה להפסיד את הרמטכ"לות בקלון ויואב גלנט לחזור, אולי, לתמונת המינוי הנכסף.


ובכן, במציאות הכל הפוך: לא יהיה כתב אישום נגד אשכנזי, כי לא נמצא נגדו דבר. תמיר פרדו, החבר הכי טוב של איזנקוט שאהוד ברק התנגד בתוקף למינויו לראש המוסד, מונה בכל זאת ונחשב לראש מוסד מצוין. גדי איזנקוט הוא הרמטכ"ל הבא (וגלנט לא). אהוד ברק ממשיך לנסות לטוות את קוריו מרחוק, אבל הקורים מסתבכים לו, כרגיל, בין הרגליים. הנה, היועץ המשפטי לממשלה הורה על תחילת בדיקה נגדו. הנה, תוכניתו לתפור לאשכנזי שנוא נפשו תיק, עלתה בתוהו.

 
הדיל של גלנט


בואו נדלג לתאריך 3 בפברואר 2011. הממשלה כבר אישרה את מינויו של יואב גלנט לרמטכ"ל, אבל הסערה בשיאה, עקב פרשת הקרקעות שנחשפה כאן בידי קלמן ליבסקינד. היועץ המשפטי לממשלה מודיע שלא יגן על המינוי בבג"ץ, בנימין נתניהו מבין שלא יהיה מנוס מביטול המינוי, אהוד ברק משתולל, אבל נאלץ לקבל את הדין. מה עושים עכשיו? בעוד 11 יום תפוג כהונתו של אשכנזי וצריך לבחור רמטכ"ל, לראיין אותו, להעביר אותו בוועדת טירקל, לאשר אותו בממשלה.

 
ברק נפגש עם המועמדים מחדש. ביניהם איזנקוט. השיחה הייתה מרתקת. בחלקה הראשון ביקש ברק מאיזנקוט הסברים לגבי חלקו בפרשת הרפז. איזנקוט היה אחד הקצינים שאשכנזי נתן להם לראות את המסמך לפני שהודלף (ללא ידיעתם) לערוץ 2. אחר כך הראה אותו איזנקוט לכמה אנשים נוספים (בהם תמיר פרדו וגבי סיבוני). הוא פירט בפני שר הביטחון את ההשתלשלות. ואז הם הגיעו לסוגיית מינוי הרמטכ"ל. הנה תמליל השיחה, בקיצורים ועריכות הכרחיים: 


בפתיחת השיחה הציג ברק את המצב: “הגענו לנקודה שבה, ככל הנראה, יהיה בימים הקרובים ביטול של ההחלטה הקודמת על מינוי הרמטכ"ל, ואנחנו רוצים להתחיל היום את הצעדים למינוי מהיר ככל האפשר של הרמטכ"ל הבא. אני מתכוון לגבש היום את הרשימה המצומצמת של שלושה או ארבעה מועמדים לתפקיד... אנחנו רוצים לעשות את זה מהר ככל האפשר. אני לא יודע להגיד אם אפשר לגמור את זה בשבוע, בשבועיים או שבועיים וחצי, זה לא 60 יום ולא שישה חודשים... אתה באופן טבעי אחד המועמדים בעיני, אבל אני מרגיש צורך עמוק לדבר איתך, בין היתר בגלל הרקע של הדברים שהתרחשו, שגרמו לתחושה שלי, הלא פשוטה, כלפי מה שקרה וקורה ולפי דעתי הוא מחייב ניקוי וטיפול...



גנץ, ברק ואיזנקוט. השיחות נחשפות. צילום: פלאש 90
 
אני שמעתי, לא ישירות אלא בעקיפין, מתמיר (פרדו - ב"כ), שיצא לי פעם לשוחח איתו על זה, שהוא חושב שאתה בשל. אני לא יודע איך לקרוא לזה, לומר לי מה היה באמת בדבר הזה. אני מודה שלי זה חשוב במעגל האישי, בתור שני אנשים שמכירים אחד את השני יותר מעשר שנים, שעבדו ביחד, נשאר לי מין ספק מועקה. על הלוח החלק אתה מונח אצלי מאוד טוב, אבל חלק מהדברים האלה אני לא יודע להסביר אותם, ואני מצפה לשמוע ממך מה בדיוק היה ואחר כך אני רוצה לדבר איתך על עוד כמה דברים".

 
ברק מכוון כאן למעורבותו של איזנקוט בפרשת “הרפז". מעורבות מינורית, פאסיבית ותמימה לחלוטין, שברק ואנשיו הפכו אותה לדמונית לגמרי. הוא רוצה שאיזנקוט ירגיע אותו, או בעצם יישבע אמונים מחדש. איזנקוט היה מזכיר צבאי של ברק כשהיה ראש ממשלה ושר ביטחון. היו ביניהם יחסי אמון טובים. זו הסיבה שברק מוכן, בעצם, “למחול" לאיזנקוט על זה שהעז להיות חלק מהמחנה שאינו מחנה ברק. בשלב הזה נותן איזנקוט את ההסבר שלו למהלך העניינים. ואז הם מגיעים לרמטכ"לות.

 
השיחה הקובעת


איזנקוט: “אני חושב שלגבי תפקיד הרמטכ"ל, מבחינתי אני שומע לא מעט בתקשורת שאני לא בשל וסיפורים, אני אף פעם לא אמרתי ‘לא בשל'. בשיחה בינינו אני אמרתי לך שלדעתי את הרמטכ"ל הבא אתה צריך לבחור מתוך אחד משלושת סגני הרמטכ"ל ואמרתי: דן הראל, בני גנץ וקפלינסקי. לדעתי, זה מה שהיה צריך להיות בסבב הקודם... עכשיו, השאלה בעיני היא מה הדבר הנכון לצה"ל, למדינת ישראל. אני חושב שהעובדה שקרה מה שקרה עם יואב לא צריכה לשנות באופן בסיסי את דפוס הפעילות, ואני חושב שאת הרמטכ"ל הבא צריך להמשיך בדפוס הבחירה והאישור, כמו שתמיר (פרדו) נבחר וכמו שדנינו נבחר לפני מספר שבועות, כשאתה מסתכל לאנשים בעיניים ושואל אותם אם יש בעיות. אני חושב שאם נאבד את האמון הזה ונבחר אנשים בצורה הזאת, זה לא יקהה בכלום את הבדיקה שתיעשה, היא תיעשה בצורה מעמיקה מאוד וייקחו את הזמן".
 
ברק: “למה אתה מתכוון שנשאל אותם?".
איזנקוט: “אתה תשלח עכשיו שלושה או ארבעה אנשים לתהליך של בדיקות, ייקח לנו שבוע, שבועיים, שלושה. אני חושב שהדבר הנכון לעשות היום, אולי בסוף אני גם אגיד משהו על עצמי, זה לשאול מה הדבר הנכון לצה"ל, אני חושב שהיו חמישה מועמדים, הגיעו שלושה פלוס-מינוס לפיינל, אחד נבחר, זה לבחור אחד מהשניים שמבחינתך היו בעדיפות, ככה אני מבין, ולהביא אותו לאישור ולא למנות ממלא מקום, אני חושב שזה לא טוב לצבא. אם אני הייתי היום מזכירך הצבאי או מישהו שאתה קורא לו להתייעצות, הייתי ממליץ לך על הדבר הבא: להחליט על בני גנץ כמועמד, לדעתי הוא מועמד הרבה יותר טוב ממה שמנסים לצייר אותו, הוא יידע לפקד על הצבא במלחמה, הוא יעורר אמון באנשים והוא יודע לעבוד בצוות, והצוות של יאיר נוה ויעקב אייש זה צוות חזק שיקהה חלק מהחולשות שלו, אף אחד לא מושלם, אבל אני חושב שמקצינים את החולשות שלו. הוא מפקד, הוא פיקד, הוא היה תחת אש, הוא לא איזה סמרטוט שמנסים לצייר אותו, הוא רחוק מזה. לכל אחד יש יתרונות וחסרונות. אני מציע לך להחליט מחר מי זה המועמד, להביא אותו ביום ראשון לוועדת טירקל ולקבוע ש..."


ברק
: "אני לא יכול מבחינה חוקית".
איזנקוט: “וההחלפה תהיה ב- 14 לחודש".
ברק: “זה רצוי מאוד. רק יש בעיה טכנית. הדרך היחידה היא לקבוע שעושים את זה במהירות הכי גדולה האפשרית ולכל היותר, אם הוא המועמד, אז הוא נכנס כממלא מקום, בימים האחרונים עוד כשטירקל בודק".


איזנקוט:
“אני חושב שאני בשל להיות רמטכ"ל, שאני מתאים להיות רמטכ"ל, אבל אני חושב שהדבר הנכון היום לצה"ל ולמדינת ישראל זה... ואני חושב שלממלא המקום אתה צריך למנות את בני ולא את נוה".
ברק: “אה, ברור".
איזנקוט: “אני חושב שזה הדבר הנכון לצה"ל למרות האמביציות שלי ואני אדם שמאמין ביכולת שלו ויש לי אמביציות".
ברק: יש לי שאלה אליך, ותנסה לענות לי באמת בצורה הכי מדויקת. בכל הזמן שראיתי את בני, אני מאוד נהניתי מהעבודה שלו, הייתה פעם אחת שהרגשתי לא נוח, וזו אותה פעם שאחר כך לימים שמעתי שהיו סביבה איזה ספקולציות. אני פעם התקשרתי אליך בקשר לאיזה דבר ש... גבי לא היה בארץ, ומה שקרה לי, אני הייתי רגיל לדבר תמיד עם גבי בטלפון, אם יש בעיה או משהו, אני מרים ב'אדום' ואני שומע את גבי. לגבי יש הרבה חולשות אחרות, אני לא חוזר בי משום דבר שאמרתי אתמול, יש בעיה קשה מאוד שצריך עוד לפתור אותה, אני עוד אדבר איתך על זה, אבל הוא איש מקצוע. זאת אומרת, אתה מדבר עם גבי אשכנזי או איתך, אתה יודע מראש שכל מה שאתה חשבת עליו, כל מה שאתה תחשוב עליו, באופן אוטומטי הראש של אנשים שהם מחוברים מבצעית לאדמה הוא שם. הסיבה שהתקשרתי אליך זה לא כי אני... הרגשתי פתאום באוויר, זאת אומרת שאני מנסה..."

 
איזנקוט: “אני מכיר את המקרה מצוין".
ברק: “מה היה? אולי הוא לא עוסק בזה בכלל?".

 
איזנקוט: “לא. מה שהיה באותו יום זה מודיעין שנכנס בערב ובני היה בפגישה בארוחה עם האמריקאים אני חושב או עם קצינים..."
ברק: “או-קיי, זאת אומרת אתה אומר שזה לא מאפיין את ה..."
איזנקוט: “אתה תפסת אותו במסעדה ואתה תפסת אותי כשאני עושה הערכת מצב על הדבר הקונקרטי ואני יודע את כל הפרטים ו..."

ברק: “אני יכול לדעת שבני הוא איש שמחובר לפרטים?".
איזנקוט: “הוא מחובר לפרטים והוא איש מקצועי והוא תחת אש והוא אדם ספקן, הוא דור שני ליוצאי שואה. אני חושב שהוא איש טוב, שהוא יעורר אמון בצה"ל והוא יידע להוביל..."
ברק: “טוב".

 
איזנקוט: “אני מציע לך למנות אותו. תסתכל קדימה על המטה הכללי. אם אתה מסתכל קדימה במבט מלמעלה, בדור הצעיר יש שני מועמדים בעיני להיות רמטכ"לים בעתיד: אחד, אביב כוכבי. שניים, יאיר גולן. אביב לא יהיה בשל, הוא יגמור את תפקיד ראש אמ"ן. יאיר גולן יסיים את תפקיד פיקוד העורף ויספיק להיות שנתיים, שנתיים ורבע בפיקוד צפון. יאיר הוא איש מוכשר מאוד, אבל יכול לקרות משהו וגם יש דברים שיכולים לקחת את זה לפינות ואז אין אף מועמד. אם אתה מחליט לבחור בבני גנץ, אני חושב שהצירוף של אייש ונוה מקהה חלק גדול מתורפה מסוימת שיש לכל אחד. אני ארצה מאוד להיות סגן רמטכ"ל בתפקיד שני ולהתמודד בפעם הבאה. אם תחליט בכל זאת ש... ואני אומר לך עוד דבר מבחינה אישית, אולי אם הייתי בקונסטלציה אחרת, הייתי מדבר אחרת.

 
אני מרגיש מבחינה אישית שחוק מאוד, לא בשל, אני 14 שנים ברצף בתפקידים בלי הפסקה, אני צריך אוויר והיה ותחליט ללכת על המתווה, שאני לא מציע לך ללכת בו, לשלוח את כל המועמדים לבדיקה ואת כל הסאגה הזאת, הידיים שלי נקיות, אין לי שלדים בארון, אני אלך בביטחון מלא, מבחינתי זה שטויות, זה עובר ‘ככה', ואני חושב שזה נכון גם לגבי בני ולאבי מזרחי בלי בעיה בכלל. אני לא חושב שנכון להכניס את הצבא לסאגה ואני חושב שיהיה נכון להחליט על מועמד ולנסות לעשות החלפה מסודרת ב-14 לחודש, ולדעתי, אם אתה מחליט על בני, אתה מעביר את זה. אם תחליט בכל זאת..."
ברק: “גדי, השתכנעתי עוד פעם שאתה בן אדם יוצא דופן, במובן החיובי של המילה. בסדר. אני מבין מה שאתה אומר, אני עוד לא יודע להגיד לך מה נעשה".

 
מדבר גם אזרחית


עכשיו קצת פרשנות: למרות השמטת קטעים בתמלול השיחה הזאת (כך במקור), ברור שאיזנקוט מציע, מהרגע הראשון, לאהוד ברק להפסיק את מרוץ המועמדים ואת מחול השדים, להחליט על מינוי בני גנץ וזהו. אחר כך שואל אותו ברק על יכולותיו של גנץ. לברק אין אמון בגנץ. זה ברור מהטקסט. הם מדברים על אירוע מסוים, שאירע כשהרמטכ"ל אשכנזי לא היה בארץ. נכנסה ידיעת מודיעין קריטית שחייבה דיון דחוף אצל שר הביטחון עם כל הצמרת של צה"ל. בני גנץ, סגן הרמטכ"ל, היה אמור לשבת שם במקום הרמטכ"ל, אבל ברק דילג עליו, כי גנץ, בשיחת טלפון ביניהם, לא ידע על מה מדובר. במקום לקיים דיון במועמד גנץ, דיבר אז ברק עם אלוף פיקוד הצפון, איזנקוט, בטלפון האדום. עקף את הרמטכ"ל בפועל, כהרגלו. אף פעם לא הייתה לו בעיה להשפיל.

 
איזנקוט מתגלה כאן במלוא גדולתו. הוא מסביר לברק את הקונטקסט. גנץ, במסגרת תפקידו, היה במפגש עם משלחת ביטחונית אמריקאית כשידיעת המודיעין נכנסה. הוא פשוט לא היה מעודכן ולכן לא ידע על מה שר הביטחון מדבר. איזנקוט “מטהר" את גנץ מספקותיו של ברק. אגב, הוא לא לגמרי הצליח. בסופו של דבר, ברק ונתניהו הציעו את תפקיד הרמטכ"ל לו, ולא לגנץ. ואז סירב איזנקוט לקבל על עצמו את התפקיד, מסיבה פשוטה: אני אלוף פיקוד הצפון, אמר, אני לא יכול לעשות את כל זה תוך עשרה ימים. צריך חפיפה מסודרת למחליף שלי כאן, צריך חפיפה מסודרת לי, בלשכת הרמטכ"ל. אם אתם רוצים, תאריכו לאשכנזי את הכהונה בחודשיים, נעשה את כל החפיפות כמו שצריך ואכנס לתפקיד.

 
ברק לא היה מוכן להאריך את הקדנציה של אשכנזי אפילו בחמש דקות. איזנקוט אמר “לא". אחר כך דחה את התפקיד גם דן הראל, שאליו שוגר שליח מיוחד. ואחר כך מונה בני גנץ, שיסיים קדנציה בעוד שלושה חודשים וחצי בתחושת סיפוק. איזנקוט הגיע, בסופו של דבר, לאן שצריך היה להגיע. מבחינה צבאית, נותח איזנקוט לעייפה בשבוע האחרון על ידי הפרשנים הצבאיים. הוא לא מביא איזו בשורה מיוחדת. הוא שייך לפס הייצור של קצינים כגבי אשכנזי, אבי מזרחי, בני גנץ, משה קפלינסקי. לא שש אלי קרב, מכיר ומבין את מוראות המלחמה, חותר למגע מהיר, כוחני וקצר, בונה על חיל האוויר ועל אש מנגד, מתרחק מהסתבכויות אבל לא חושש מעימותים עקרוניים.



"איזנקוט מתגלה כאן במלוא גדולתו". צילום: משה מילנר, לע"מ

 
הסיפור של איזנקוט הוא אישיותו המיוחדת. עצמאותו. היכולת שלו לעמוד מול כל אחד, בלי למצמץ. להגיד תמיד את האמת, כואבת ככל שתהיה, ללכת תמיד עם מה שהוא מבין ויודע, לא להתקפל, לא להתכופף, לא להתחנף. איזנקוט, על פי הערכתי, לא יתייצב במסיבות עיתונאים של ראש ממשלה במהלך מלחמה על מדים. את בני גנץ גררו לאירועים האלה בניגוד לרצונו. גנץ, בניגוד לאיזנקוט, יעדיף להימנע מעימותים, לבלוע את הכבוד, להתאפק ולהתיישר. יכול להיות, אגב, שהוא צודק. איזנקוט לא יהיה שם. צודק או לא, אותו לא יגררו לסיטואציות כאלה.

 
הוא כבר היה שם. כשהיה מזכיר צבאי של ראש הממשלה ושר הביטחון (התחיל עם ברק, גמר עם שרון), הוא הוכיח שאין אצלו טריקים ושטיקים. שרים שרצו אישור להטסה במסוק של חיל האוויר, נדחו על ידו. גם שרים מקורבים. גם כשראש הממשלה עצמו, או שר הביטחון, רמזו שהם חפצים ביקרם. אם הנסיעה לא הייתה מוצדקת ברמה המבצעית, היא לא קרתה. אצל אריאל שרון זכה איזנקוט לכבוד מלכים. אריק, שועל קרבות ותיק, הבין מיד שאיזנקוט הוא קצין מזן מיוחד.


רוח המפקד נשבה בגבו של איזנקוט, ועד מהרה הוא מצא את עצמו מוזמן לחגוג עם החברים ב"פורום החווה". זה היה הפורום שניהל את המדינה, היו שם רבים וטובים, כולם אנשי רעים להתרועע, אבל איזנקוט הבהיר מיד שלא יגיע. הוא קצין על מדים, ואין לו מה לחפש בפורומים פוליטיים. בהתחלה חשבו שהוא מוזר. אחר כך למדו לכבד אותו. “הוא היה מזכיר צבאי מדהים", סיפר לי השבוע מישהו שעבד איתו צמוד בלשכת אהוד ברק, “הוא ישב בכל הפורומים עם דני יתום, גלעד שר ואנשי הלשכה האחרים, ובכל דיון כשהיו מסכמים בסוף, הייתה לו הראייה הכי רחבה. למרות שהוא היה על מדים, הוא הבין לעומק גם את החשיבה האזרחית".

 
כשאין סנטימנטים


כשפרצה האינתיפאדה, היה איזנקוט הראשון (והיחיד) בלשכת ברק שהציע בשלב מסוים להפסיק חד-צדדית את האש, בתקווה להנמיך את הלהבות. ברק לא ידע איך לאכול את ההצעה הזאת. הרמטכ"ל מופז התנגד, והיא נגנזה. “גדי היה הקצין הכי צנוע שהכרתי", משחזר מקור אחר, שעבד איתו באותה לשכה, “היינו טסים לחו"ל בבואינג 707 המיושן של ראש הממשלה, כולם היו יושבים במחלקה המרווחת עם אנשי הלשכה ועם ברק, את גדי היינו מוצאים מתישהו מקופל כמו טירון על איזו קופסת מתכת בפינת המטוס, מכוסה בשמיכה מאולתרת, וישן. כאילו הוא בטירונות".

 
סיפור מעניין קרה עם ע', מנהלת לשכת המזכיר הצבאי של ראש הממשלה. כשאיזנקוט נכנס לתפקיד (אצל ברק), הייתה ע' כבר קצינה ותיקה מאוד, מיתוס בפני עצמו בלשכה, מי שפיתחה מעמד מיוחד וניהלה ביד רמה את המערכת כולה. לקח לאיזנקוט זמן קצר מאוד כדי להבין שצריך להזיז אותה. הוא החליט וביצע. ע' הייתה קצינה מקושרת, והפעילה לחץ כבד, שהגיע עד ראש הממשלה ברק עצמו. בסוף זימן ברק את איזנקוט לפגישה אישית בביתו בכוכב יאיר (היו זמנים), וביקש ממנו לשקול מחדש את החלפתה של ע'.

 
איזנקוט לא מצמץ: זה מינוי צבאי, אני המזכיר הצבאי, היא עובדת אצלי והיא מסיימת את תפקידה. למחרת הגיע ללשכה וביקש מע' לעזוב לאלתר (היא הייתה אמורה להתחלף רק כעבור כמה שבועות). במקביל, דאג לה לשיבוץ אחר בצה"ל. “הוא חשב שחובה לרענן את המזכ"צייה", אומר אחד האנשים שעבדו שם, “הוא צדק לגמרי, רבים ראו את זה לפניו, אבל אף אחד לא העז גם לבצע. הוא ביצע, למרות שראש הממשלה בעצמו לחץ עליו".


אגב אהוד ברק: באחד הימים ביקש ברק מאיזנקוט להשיג לו משקפת מיוחדת, משוכללת, שנמצאת בידי יחידות מיוחדות של צה"ל. איזנקוט סירב. הוא לא אפסנאי של אף אחד ואין סיבה לנפק לראש הממשלה משקפת כזו. ראש הלשכה של ברק היה אז חיים מנדל-שקד, שהיה איתו יחד בסיירת מטכ"ל. כעבור כמה ימים הופיע בלשכה גבר מסתורי במשקפי שמש, ובידו משקפת כזו בדיוק עבור ראש הממשלה. קראו לאיש הזה בועז הרפז. כעבור זמן מה, חתם ברק להרפז על המלצה אישית חמה לקראת יציאתו ללימודים. כל מי שחושב שהרפז הופעל על ידי גבי אשכנזי בלבד, צריך לחשוב מחדש. ההערכה היא, שהרפז הופעל בעיקר על ידי עצמו, אבל התחפר עמוקות בחצרותיהם של השניים.

 
הדרך שלי


בשבוע האחרון פרסמו כתבים צבאיים כי איזנקוט שיגר מכתב לראש הממשלה בקדנציה הקודמת, בימי שיא התכונה לקראת תקיפת איראן, כשהמתח בין הדרג הצבאי למדיני הגיע לנקודת רתיחה. הסיפור אינו מדויק. את המכתב שיגר איזנקוט לרמטכ"ל אשכנזי, עם העתק לשר הביטחון ברק. זה קרה אחרי שברק הקים פורום אלטרנטיבי של אלופי מטכ"ל, במטרה לשכנע אותם “לזרום" איתו בעניין ההתקפה על איראן. הוא עשה את זה מאחורי גבו של הרמטכ"ל. בפורום הזה ישבו האלופים אמיר אשל, שהיה אז ראש אג"ת (והיום מפקד חיל האוויר), עידו נחושתן (שהיה מפקד חיל האוויר), ראש אמ"ץ טל רוסו, ראש אמ"ן עמוס ידלין, ואיזנקוט. 


כמעט כולם התחפרו בעמדה ברורה נגד תקיפה באיראן בנסיבות הקיימות. היחיד שהשמיע כמה דברי כפירה היה נחושתן, שהצהיר כי אם תהיה החלטה לתקוף, חיל האוויר יידע לספק את הסחורה. שני המתנגדים התקיפים ביותר למהלך כזה היו איזנקוט ואמיר אשל. אבל איזנקוט לא הסתפק בזה. לאחר המפגש בפורום האלופים, הוא העלה את עמדתו על הכתב, ושיגר את המכתב לאשכנזי. הוא ביקש מאשכנזי להעביר העתק לברק. אשכנזי, למוד ניסיון ממה שברק מסוגל לעולל למי שלא מתיישר איתו, הזהיר אותו. לא כדאי לך לכתב גם את ברק, אמר. אבל איזנקוט התעקש. ברק קיבל העתק. אגב, מי שתוהה איך יכול להיות שברק אישר את מינויו של אמיר אשל לתפקיד מפקד חיל האוויר לאחר שהתברר לו עד כמה הוא מתנגד לתקיפת איראן, ימצא את ההסבר בעובדה שגם זה שהתמודד מול אשל על התפקיד, יוחנן לוקר, אחז באותה עמדה. 


אין לאיזנקוט בכל הגוף תא ביולוגי אחד שתפקידו לרצות את הממונים עליו, לעשות לעצמו נפשות, להתחנף למפקדיו. כשהיה מח"ט גולני, וניהל תרגיל חטיבתי, הגיע אלוף הפיקוד. מח"ט סביר ישאיר את התרגיל לכמה דקות לסגנו, וייצא לצומת לקראת האלוף. לא איזנקוט. תרגיל, זה תרגיל. הוא נשאר בשטח ושלח את סגנו למשוך את האלוף. אף על פי שלאלוף קראו אז גבי אשכנזי, וגינוני כבוד היו די חביבים עליו. זה לא הפריע להם להפוך לחברים ולהעריך זה את זה לאורך כל הקריירה.

 
היה לו בגולני עוד סיפור גדול. הוא החליט לעקור את גינוני ה"סמלים הוותיקים", את זכויות היתר שצברו, את ההתעמרויות הקבועות בחיילים הצעירים יותר, את הפלוגות הוותיקות שהעניקו לעצמן שמות הזויים (“שליחי השטן") וכיו"ב. אף אחד לפניו לא העז להתעמת עם התופעה הזאת. איזנקוט החליט שצריך לשים לה קץ. זה לא היה קל. פרצו מרידות, היו מהומות, הורמו גבות בדרגים שמעליו. הוא נשאל שאלות נוקבות, וענה תשובות לקוניות. אני מח"ט גולני, זה מה שהחלטתי לעשות בחטיבה שלי, אם לא מקובל עליכם, תדיחו אותי. לא הדיחו אותו. הוא ניצח.

 
איש המערכת


אתגר נוסף שעמד בפניו כשפיקד על החטיבה היה כשמפקד "אגוז" (המסונפת לגולני) היה הבן של גבי אשכנזי, ואחד החיילים שלו היה הבן של משה קפלינסקי. האתגר הפיקודי של איזנקוט לא היה קשור להשתלטות על החיילים, אלא על הוריהם. אנשים ששירתו שם בתקופה ההיא מספרים שאיזנקוט לא ספר את שני חבריו, הקצינים הבכירים ממנו. הוא לא ראה אותם ממטר. הוא הרי היה קמב"ץ של אשכנזי כשזה היה מג"ד. הם הכירו זה את זה הכי קרוב שאפשר. 

“אם אתה רוצה לדפוק את המפקד שלך", אמר פעם איזנקוט, “תעשה בדיוק מה שהוא אומר לך". זה היה בחצי צחוק, אבל יש בזה אמת. איזנקוט ידע תמיד לזהות את הדרך הנכונה ולדבוק בה. לא לחינם נבחר להיות מזכיר צבאי של ראש ממשלה ושר ביטחון אחרי תפקיד זוטר יחסית של מח"ט גולני, ונכנס לתפקיד כתת-אלוף (ולא כאלוף). הבחירה הייתה של אהוד ברק, וזה לגמרי ייאמר לזכותו. ברק שילם ביוקר על הבחירה הזאת. על הרחקתה של ע' כבר דיברנו, אבל היו חיכוכים נוספים. ברק אהב להזמין אליו קצינים בכירים, לפתוח איתם ערוץ, “להתייעץ". לא אצל איזנקוט. בכל פעם שברק רצה לקרוא לקצין זה או אחר, הפנה אותו איזנקוט ללשכת הרמטכ"ל. רק דרך הלשכה, אמר. אלה הנהלים, אין סיבה לעקוף אותם. ברק התפוצץ. 


אחר כך הוא הרחיק את מ', קצין ותיק מאוד, שנתקע בתפקיד “מפקד הסגלים המיוחדים" שנים ארוכות מדי, וגם צבר דרגה וותק הרבה מעל המקובל. הסגלים המיוחדים כפופים למשרד הביטחון, ואיזנקוט, כמזכיר צבאי של שר הביטחון, היה הממונה הישיר של מ'. זמן קצר אחרי שנכנס לתפקידו, נפנף איזנקוט את מ' מתפקידו. גם הפעם כמעט כולם הבינו כמה זה נכון. גם הפעם אף אחד לא העז לעשות את זה לפניו.

 
האגו הצנוע של איזנקוט סייע לו בכמה מהמשימות הקשות ביותר שניצבו לפניו. כמפקד אוגדת איו"ש הוא הגיע להסדרה עם שני מקביליו בשב"כ והביא את שיתוף הפעולה בין צה"ל לשירות הביטחון הכללי לשיאים חדשים, נטולי אגו. אפרופו המהומה האחרונה. אגב, מקביליו בשב"כ היו אז יורם כהן, וגם ר', שמשמש היום כסגנו של כהן. אותם גיבורים, אופרה אחרת לגמרי. “מינימום אגו אישי וארגוני, מקסימום אפקטיביות מבצעית", זו הייתה הססמה שטבע אז איזנקוט במלחמה הכמעט אבודה נגד גלי המתאבדים והטרור. הוא ניצח גם בה.

 
איזנקוט הוא אדם מסודר, איש מערכת, המשמעת חשובה לו, המסגרת, העמידה בכללים, האינטגריטי. הוא יקה שמכור לתורותלחימה מתוכננות, לתוכניות מבצעיות מדוקדקות. מסמך הסיכום שכתב אחרי שסיים את תפקידו כמפקד אוגדת איו"ש הפך עד מהרה למסמך מכונן, שרץ בין כל יחידות צה"ל ושאר ארגוני המודיעין והביטחון והפך לסוג של תורת לחימה סדורה, עד היום. הותוו בה הדרכים והשיטות למלחמה בטרור, מהמערכת הצבאית דרך האזרחית, היחידות המיוחדות, המודיעין, המינהל האזרחי, כל הגופים באשר הם. “יש מקל ויש גזר", אמר אז איזנקוט, “צריך לדעת להשתמש בשניהם, ולא תמיד חייבים לנסות לאכול את המקל ולהרביץ עם הגזר".