בית הקברות של גופות המחבלים

אביגדור בן גל, שהיה אלוף פיקוד הצפון, טורק את הטלפון כשהוא נשאל על בית הקברות. אלופי פיקוד הצפון לשעבר עמירם לוין ויוסי פלד מסרבים גם הם לענות על שאלות הקשורות לבתי הקברות, “זה נושא אתי רגיש", אומר לוין, “שנוגע גם למשפחות של החללים". אורי אור שהיה אלוף פיקוד המרכז והצפון אומר שהמטה הצבאי הכללי מטפל בנושא ולא אלופי פיקודים. “אף פעם לא עסקתי בזה, זו שאלה פוליטית עקרונית שלא אלוף הפיקוד מחליט עליה, לי לא הייתה שום נגיעה לזה".

לדברי הרב יעקב רוז'ה, חבר מועצת הרבנות הראשית שהשתתף בהשבת גופותיהם של החיילים שנחטפו בשנים האחרונות, "אנחנו עושים מה שהמדינה אומרת לנו לעשות". שמעון פרציק, שהיה ראש אגף זיהוי וקבורה ברבנות הצבאית, אומר שרבני הפיקודים הם אלה שעסקו בנושא, ולפי הרב אברהם אוחנונה, שהיה הרב של פיקוד הצפון במשך 19 שנים, עד 2007 , "לא אני התעסקתי עם זה, אני רק ביצעתי פקודות".

אלי בן דהן שהיה מנכ"ל משרד הדתות ואף הקים ועדה לבדיקת הנושא והיום הוא סגן השר במשרד לשירותי דת, אינו זוכר בכלל את הוועדה ואת הנושא שלשמו הוקמה. 

שישה בתי קברות לחללי אויב הוקמו בישראל, תשע פקודות צבאיות שונות - בהן פקודת מטכ"ל - הסדירו את פעולתם, אולם שלושה דוחות מצאו ליקויים בהליך הקבורה ובתחזוקת בתי הקברות. בשנים האחרונות חל שיפור במצבם של בתי הקברות, גופות רבות הוחזרו למשפחות. רק כמאה גופות נותרו בידי ישראל, ובכל זאת לפני שלוש שנים התריע שר הביטחון אהוד ברק מפני מצבם הגרוע של בתי הקברות וקבע ש"הגופות הולכות ונעלמות". במוקד להגנת הפרט שמטפל בהשבת הגופות למשפחותיהן, טוענים שישראל עדיין ממשיכה לאבד גופות של מחבלים. בית הקברות הראשון הוקם כשנתיים אחרי מלחמת ששת הימים בין שכם ליריחו ונועד למחבלים שנפלו בהיתקלויות עם הצבא בשטחים. בשנים הבאות הוקמו בתי קברות דומים בסמוך לקיבוץ גדות, לצד מוצב טוליפ סמוך לכפר ע'ג'ר, ליד גשר בנות יעקב ובקרבת גשר אדם ממזרח לגדר הגבול עם ירדן בבקעת הירדן. לפני 13 שנים פונו בתי הקברות בגדות ובטוליפ וכ־ 300 גופות הועברו לצומת עמיעד. הפעילות בבתי הקברות בגשר בנות יעקב וסמוך לגשר אדם הופסקה לאחרונה, והם מכונים בתי קברות סגורים. בית הקברות היחיד הפעיל הוא זה שנמצא בקרבת צומת עמיעד. שם, כפי הנראה, ייקברו גופותיהם של עודאי ורסאן אבו ג'מאל, המחבלים מהפיגוע בבית הכנסת בהר נוף אם לא יוחזרו למשפחותיהם.

משפחותיהם של השניים, כפי שקרה לא אחת בעבר, תובעות את השבת הגופות לידיהן, אולם בדיון בבית המשפט המחוזי שנערך בשבוע שעבר, אמר נציג המשטרה שהמדינה מבקשת להשאיר בחזקתה את הגופות כדי לא להפוך את המחבלים למודל לחיקוי. מסירת הגופה, מסע הלווייתה, קבורתה והקמת מצבה עלולים להאדיר את שמו של המחבל, טוענת המשטרה, שמקווה, על ידי מניעת כל אלה, להרתיע מחבלים עתידיים. זו הייתה, למעשה, הפעם הראשונה שבה המדינה הודתה שהיא מחזיקה גופות למטרת ענישה. בעתירות דומות בעבר טענה המדינה שהיא קוברת בישראל את גופות המחבלים בישראל “לקידום משא ומתן להשבת חטופים".

עו"ד סיגל בן ארי מהמוקד להגנת הפרט שטיפל עד כה בכמאה בקשות של משפחות להחזיר לידיהן את גופות המחבלים, אומרת שהנימוק של קידום משא ומתן להשבת חטופים עלה לא אחת בתשובת המדינה לע־ תירות של המוקד. “כשגלעד שליט נחטף, המדינה לא הסכימה להחזיר גופות של מחבלים כדי שתוכל לנהל משא ומתן להשבתו. רק אחרי ששליט הוחזר הושבו למשפחותיהן 20 גופות מתוך ה־ 30 שביקשנו". ב– 85 ' דיבר ח"כ יוסי שריד על הסחר בגופות של מחבלים וטען כי זוהי ירידה אל שפל המדרגה המוסרי של המין האנושי. דני יתום, שהיה אלוף פיקוד המרכז, אינו אוהב את הביטוי סחר בגופות. “מדינת ישראל נוהגת נכון כשהיא שומרת את גופות המחבלים שנצטרך לעשות בהן שימוש למטרה צודקת, להחזיר חיילים שלנו. ראינו לא אחת שהצלחנו לחלץ מהשבי חיילים ואזרחים שתמורתם החזרנו גם גופות, וכך נחסך מאיתנו הצורך להחזיר עוד מחבלים חיים". גם אורי אור, שכאלוף הפיקוד היה אחראי לבתי הקברות האלה, סבור שנכון עושה המדינה בכך שהיא שומרת גופות של מחבלים למען משא ומתן עתידי. “אם הפלסטינים עושים מהגופות שלנו משא ומתן למה שאנחנו לא נעשה מהגופות שלהם משא ומתן? זה מצב של תן וקח".

כמקדמה לעסקת שליט השיבה ישראל כ– 90 גופות. תמורת גופותיהם של אלדד רגב ואהוד גולדווסר הוחזרו 199 גופות של מחבלים לבנונים. במאי 2012 כמחווה של רצון טוב וכדי לחדש את המשא ומתן עם הפלסטינים, החזירה ישראל לרשות הפלסטינית 91 גופות של מחבלים. באוקטובר 2013 הועברו שש גופות של מחבלים, שלוש מתוכן של ערבים ישראלים. בין ינואר לאפריל 2014 הושבו לפלסטינים 36 גופות, בהן גופותיהם של עז א־דין אל-מסרי שפוצץ את עצמו ב– 2001 במסעדת "סבארו" בירושלים והיה אחראי למותם של 19 הרוגים ישראלים, והגופות של האחים עימאד ועאדל עוודאללה, ראשי הזרוע הצבאית של חמאס בשטחים שחוסלו בחברון. גופותיהם הוחזקו בישראל בתקופת שיא של 16 שנים. באוגוסט 2014 דיווחה רשת אל־מיאדין הלבנונית שישראל הציעה מאות גופות חזרו לאויב בשרשרת של חילופי שבויים ונעדרים. 

בית הקברות הראשון הוקם כשנתיים אחרי מלחמת ששת הימים בין שכם ליריחו. בשנים הבאות לאחר מכן הוקמו בתי קברות דומים בסמוך לקיבוץ גדות, לצד מוצב טוליפ סמוך לכפר ע'ג'ר, ליד גשר בנות יעקב ובקרבת גשר אדם ממזרח לגדר הגבול עם ירדן מחבלים ושמונה גופות תמורת גופותיהם של הדר גולדין ואורון שאול.

בקיץ 2011 התנהל ויכוח ציבורי סביב החזרת גופות לפלסטינים. שנה לפני כן דרשו הפלסטינים החזרה של 170 גופות שקבורות בישראל, אולם הם לא העבירו רשימה של שמות. ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון אהוד ברק הביעו את הסכמתם העקרונית. בית הקברות בבקעת הירדן היה מלא בקברים, תנאי השטח גרמו להתפוררותן של הגופות, ובממשלה רצו להיפטר מהגופות לפני שמצבן יורע עוד יותר. השב"כ ניאות להשיב גופות של מחבלי פת"ח בכפוף לבדיקות פרטניות, אבל התנגד להשבת גופותיהם של מחבלי חמאס והג'יהאד האסלאמי. הצבא זיהה 84 גופות מתוך 170 הגופות המבוקשות 0 מתוכן היו של מחבלי חמאס. בעקבות הביקורת הציבורית הקפיא ברק את העברת הגופות, אבל הזהיר שאנחנו נמצאים על קו הגמר. “הגופות נמצאות בבית קברות שדה", הוא אמר, “שבו הן הולכות ונעלמות ועוד מעט לא יהיה מה להעביר".

היום כאמור יש בידי ישראל כמאה גופות של מחבלים, לא ברור מה מצבן. במרץ 99' בדקו המוקד להגנת הפרט וארגון בצלם את בתי הקברות בבקעת הירדן וליד גשר בנות יעקב. בדוח שכותרתו "גופות אסורות" כתב התחקירן יחזקאל ליין שהיחס המיוחד לכבוד המת הנהוג בחברה הישראלית אינו בא לידי ביטוי כשהמתים אינם ישראלים. על פי הדוח, בין 67 ' ל– 94 ' לא הייתה מדיניות עקבית בנוגע לשאלת החזרתן של גופות המחבלים למשפחותיהן. אחרי הפיגוע בהתנחלות נצרים בנובמבר 94 ' החל להתגבש דפוס עקבי יותר ולפיו לא מחזירים גופות של מחבלים למשפחותיהן, דבר המהווה ענישה קולקטיבית הן כלפי המשפחות האבלות והן כלפי המחבל עצמו. “לא ניתן להעמידו לדין, אולם הרצון לגמול לו על מעשיו נותר בעינו כמו גם רגשות של נקם. דומה שרגשות אלו מופנים כלפי הגופה בתור ייצוגו הפיזי של האדם". הדוח בדק את המקרה של עיסא עבד מסלם זוואהרה שנהרג בפברואר 90 ' בהיתקלות עם חיילי צה"ל. בתחילה הודיעה המדינה למשפחתו שהוא אינו מוחזק בישראל, אחר כך הודיעה ישראל שזוואהרה קבור בבית הקברות על יד גשר בנות יעקב. הקבר נפתח אולם לא היה אפשר לזהות את הגופה. על פי הרשימות זוואהרה אמור היה להיות קבור בקבר שמספרו 245. הפלסטינים מכנים את בתי הקברות לחללי אויב בשם "בתי הקברות של המספרים". עד לשנים האחרונות הקברים סומנו רק במספר. אתר אינטרנט פלסטיני שעוסק בהשבת הגופות אף נקרא "בתי הקברות של המספרים". בקבר 245 היו שתי גופות, קבר 244 הסמוך היה ריק. בבתי הקברות לחללי אויב אין תשתית של בטון ולעתים נסחפו גופות מקבר לקבר. הפרקליטות טענה שנוהלי הקבורה “משביעי רצון", אולם הודתה שבשל תזוזת הגופות לא ניתן למצוא את גופתו של זוואהרה ואין טעם לשוב ולפתוח את הקברים. ביולי 98 ' נמצא בבדיקת דנ"א שאף אחת משלוש הגופות בקברים 244 – 246 אינה של זוואהרה. הדוח מתח ביקורת על הרשלנות בתיעוד ובשמירה על הגופות.

חצי שנה אחר כך הורה הרמטכ"ל דאז, שאול מופז, על הקמת ועדת חקירה בנושא גופות המחבלים. בראש הוועדה עמד דני

ארדיטי, והיא בדקה שוב את פרשת זוואהרה. הדוח הצבאי אישר את ממצאי התחקיר של ליין וקבע שרק בשנת 2000 התגלתה גופתו של זוואהרה, וכי הטעות בזיהוי נבעה מקבורתה מחדש של הגופה אחרי שהוצאה מהקבר לבדיקת דנ"א. הוועדה בדקה גם את המקרה של מחבל בשם סובח שנהרג עם שני מחבלים נוספים באוקטובר 1984 בהיתקלות עם חיילי צה"ל על דרך אלון. השלושה נקברו בבית הקברות הסמוך לגשר אדם על ידי חיילי החטיבה המרחבית ולא על ידי הרבנות הצבאית. על פי הוועדה, נהרגו המחבלים בערב יום הכיפורים, “אין צורך להכביר מילים בדבר חוסר הסבירות שאנשי הרבנות יעסקו בקבורת חללי אויב ביום שבת שבו חל גם יום הכיפורים", אולם עוזר הרב של פיקוד מרכז אישר שאין זו הפעם הראשונה שבה חללי אויב נקברים ללא יחידת הקבורה הפיקודית. רק בשנת 2000 זוהתה בבדיקת דנ"א גופתו של סובח והועברה לקבורה בכפר בנפת רמאללה.

הדוח של ועדת ארדיטי גילה שורה של כשלים בטיפול בגופות החללים, הגופות לא צולמו, לא ניטלו מהגופות חפצים וציוד אישי, הן לא נשאו דיסקית עם מספר ההרוג, ומספריהן סומנו על שקית הניילון שבתוכה נקברו בעט טוש מחיק. השלטים על הקברים אינם יציבים, חלק מהקברים נכרו ללא שכבת עפר המפרידה ביניהן, ולא נקבע כיוון קבורה אחיד. בית הקברות בגשר בנות יעקב היה מוקף בגדר מטה ליפול, ובמקום נמצאו גללי פרות. הדוח קבע שהרב הצבאי הפיקודי הוא שאחראי לקבורה נאותה בעוד החטיבה המרחבית אחראית לתחזוקת בית הקברות, ובין השאר הוא המליץ על הקמת גדר מסביב לבית  הקברות, על יציקת בטון, על סימון מיקומם של הקברים, על יצירת שבילים בין החלקות ועל הקמת שילוט יציב.

דוח נוסף של צוות בדיקה שמינה הרב הצבאי הראשי בינואר 99', הגיע למסקנות דומות והמליץ על אמצעי זיהוי נוספים, בהם בקבוק אטום ובו מספר החלל שיוכנס לארון הקבורה, ו"קשירת צמיד לגופה עם מספר החלל". עו"ד אנדרה רוזנטל מהמוקד להגנת הפרט אומר שהיה נוכח בפתיחה של קבר של מחבל פלסטיני “וזה היה נורא, הזדעזעתי, לא היו ארונות קבורה, לא היו שורות ישרות של קברים, הקבר לא היה מזוהה, אפילו מספר לא היה עליו. המצב היום שונה, הקברים נכרים בשורות ישרות, הגופות נקברות בארון והן מזוהות עם דיסקית".

"היו בעיות והן טופלו", קובע הרב אוחנונה. ואילו איתמר גוטהולץ שהיה חבר בצוות הבדיקה של הרב הצבאי הראשי, סבור שהרבנות הקפידה מאז ומעולם על קבורה נאותה. “אנחנו צריכים את הגופות האלה למשא ומתן. אדם נברא בצלם וגם אם הוא עשה דברים שלא צריך לעשות חייבים לקבור אותו בכבוד. עם הזמן הדברים השתכללו, אבל גם בעבר לא השארנו אותם כך שיאכלו אותם הכלבים. אומנם לא נעשה טקס, אין דשא, אין ספסלים ואין מצבות, אבל הם נטמנו באדמה, לא זרקו אותם לקבר אחים עם כף של טרקטור".

תשע שנים אחרי פרסום שלושת הדוחות ולמרות המלצותיהם, לא נמצאה גופתה שלהמחבלת דלאל אל־מוגרבי. אל־מוגרבי השתתפה בפיגוע בכביש החוף במרץ 1978 כש– 11 מחבלים חדרו לישראל בסירת גומי, רצחו בשמורת הטבע במעגן מיכאל את הצלמת גייל רובין, השתלטו על אוטובוס של עובדי אגד ודהרו איתו לכיוון תל אביב. בצומת גלילות התפתח קרב יריות בין הצבא למחבלים שפוצצו את האוטובוס וירו לעבר הנוסעים הנמלטים. 35 ישראלים נהרגו בפיגוע ועשרות נפצעו. המחבלים, ביניהם אל־מוגרבי, חוסלו במהלך חילופי היריות. נוסעים שהצליחו להימלט העידו שאל־מוגרבי הייתה אכזרית במיוחד, היא התעללה בחטופים ומנעה טיפול מהפצועים.

עד היום היא נחשבת לגיבורה לאומית פלסטינית, תמונתה ניצבה בלשכתו של יאסר ערפאת, בית ספר לבנות בחברון וכיכר בעזה קרויים על שמה. אל־מוגרבי, שכונתה הכלה מיפו מפני שהשתתפה בפיגוע ימים אחדים לפני חתונתה, נקברה בבית הקברות בבקעת הירדן ונכללה ביולי 2008 בהסדר להשבת גופות, אולם גופתה לא נמסרה, כפי שישראל התחייבה, במעבר הגבול בראש הנקרה. הצבא הודיע שלא ניתן למצוא את גופתה של אל־מוגרבי, כמו גם את גופותיהם של חמישה מחבלים נוספים מהפיגוע באוטובוס בכביש החוף, בשל תזוזת גופות. 14 שנים לפני כן ביקש אחיו של אחד המחבלים מהפיגוע את גופתו, ראש הממשלה יצחק רבין אישר את הבקשה, אולם כמו במקרה של דלאל הגופה לא נמצאה וברבנות חששו שהיא נדדה בשל תזוזת הקרקע עד לירדן.

היעלמות גופתה של אל־מוגרבי היא נושא ששב ועולה כמעט בכל סבב של משא ומתן עם הפלסטינים כהוכחה מבחינתם “לשרירות לבם של הישראלים". רשת אל־ג'זירה מכינה בימים אלה סרט על בתי הקברות של המחבלים, אל־מוגרבי היא אחת הגיבורות המרכזיות בסרט.

מקרה נוסף שעורר עניין היה זה של ג'ו נצר. נצר היה עורכו הראשון של העיתון "אל־פג'ר" במזרח ירושלים, עיתון שביטא את עמדות פת"ח. הוא היה מסוכסך עם ראש עיריית חברון, השייח' מוחמד אל־ג'עברי ותקף אותו מעל דפי העיתון. הסכסוך גלש מעבר לתחום העיתונות, ונצר קיבל לא אחת שיחות טלפון שאיימו על חייו. ישראל הייתה מעורבת בעיתון ואף הציבה סוכן פלסטיני מקומי שדיווח על כל מה שקורה ב"אל־פג'ר". בפברואר 74' נצר נעלם ממשרדו במזרח ירושלים, תשע שנים אחר כך התגלתה גופתו בבית הקברות לחללי האויב בבקעת הירדן.

למרות השיפור בשנים האחרונות הן בהליך הקבורה והן בתיעוד הקברים ובתחזוקתם, לא הופקו לקחים, כך נכתב באתר האינטרנט של המוקד להגנת הפרט, והמדינה ממשיכה לאבד גופות של מחבלים פלסטינים שיכולים לשמש אותה במשא ומתן עתידי. לאחרונה, למשל, המדינה לא הצליחה לאתר שלוש גופות של פלסטינים שנקברו בבתי קברות אזרחיים בדרום הארץ. זאת לא הפעם הראשונה שבה גופות של מחבלים נקברות בבתי קברות אזרחיים. לפני 11 שנים נמצאו ארבע גופות בקבר אחים בבית הקברות באשקלון. הרב הראשי,ישראל לאו, נזעק להגן על כבודם של המחבלים המתים. “אסור לבזות גופת אדם, גם רשע גמור", הוא אמר.

באותה שנה התגלו גופות של מחבלים בבתי קברות אלטרנטיביים בכל רחבי הארץ. בקיבוץ רבדים, למשל, נקברו 12 מחבלים תחת הזיהוי "אלמונים". זאת הייתה הפעם היחידה שבה נושא קבורתם של המחבלים עלה לדיון ציבורי. מה שלא הצליחו לעשות תנאי הקבורה הלא נאותים והיעלמותן של גופות, הצליחה לעשות העובדה שמחבלים נקברים לצד ישראלים. הפרשה נחשפה בחדשות ערוץ 2, כל העיתונים ציטטו את הידיעה, בוועדת הפנים של הכנסת נערך דיון נוקב, בעיתון "מקור ראשון" נכתב שיו"ר הוועדה, חבר הכנסת ניסן סלומינסקי, היה כה נסער עד שהכה בשולחן וקבע ש"זה מצב מטורף". חבר הכנסת רוני בריזון משינוי הסכים עם היו"ר: “קרה כאן משהו מטומטם לחלוטין, חסר כל חוט שדרה ערכי מינימלי של מוסר". חברי רבדים הצטרפו לזעקה: "מאז שהדבר נודע אני לא ישן בשקט", אמר אחד החברים ל"מקור ראשון", “אני לא יכול להשלים עם זה".

בעקבות הסערה מינה אלי בן דהן, אז מנכ"ל משרד הדתות, ועדה מיוחדת שהחליטה שהמחבלים הפלסטינים ייקברו בבתי הקברות לחללי אויב וכי כל הגופות שנקברו בבתי הקברות האזרחיים יועברו לבתי הקברות לחללי אויב.

באופן לא מפתיע ארגון אלמגור שמתנגד לעסקאות שחרור מחבלים, קורא באתר האינטרנט שלו לא לקבור את המחבלים הפלסטינים אלא לשרוף את גופותיהם כפי ששרפו את גופתו של אייכמן. באופן מפתיע היה זה דווקא יונה באומל, אביו של החייל הנעדר זכריה באומל, שגילה רגישות לקבורת המחבלים הפלסטינים ואף ניסה לסייע למשפחות פלסטיניות להשיב לידיהן את גופות המחבלים ההרוגים. "אני יכול להבין מה עובר על האישה המסכנה הזאת", הוא אמר בהתייחסו לאמו של זוואהרה. “הספק הרסני יותר מכל דבר אחר. הבכי של אמא ירדנית לא פחות כואב מזו של אמא ישראלית".