עמוס עוז, א"ב יהושע, דויד גרוסמן ועוד מאות ישראלים מכובדים וסלבריטאים מאוד פנו בעצומה לפרלמנט הבלגי בבקשה שיקבל החלטה להכיר ב"פלסטין" של אבו מאזן כמדינה. על פי הפרסומים, מכתב דומה אמור להישלח לפרלמנטים של מדינות נוספות כדי לדחוף אותם לאותה החלטה. הפרסומים לגבי העצומה עברו בדממה, כמעט ללא ביקורת, אפילו ללא דיון ציבורי.
החותמים נותרו מאוד מכובדים ופטריוטים - שמנה וסולתה של החברה הישראלית. כיאות למלח הארץ, כתבו החותמים שהם "אזרחי ישראל הרוצים בביטחונה ובשלומה". אבל במדינה וחברה נורמלית, המעשה שלהם היה נחשב כאנטי פטריוטי עד כדי חציית קווים. מכיוון שאת הביקורת הזאת אסור להשמיע אצלנו, כי הפטריוטיות היא הרי מפלטו של הנבל, נתרכז בדמוקרטיה.
ובתחום הזה שלא יהיה אי הבנות - הפנייה לפרלמנטים הזרים היא מעשה אנטי דמוקרטי, שמרסק את כללי המשחק. יש בה ניסיון לעקוף את מנגנון ההכרעה הפנימית בין האזרחים: הפרלמנטים הזרים מתבקשים להתערב ולסכל את עמדת מרבית אזרחי המדינה, לשים לאל את שיטת הכרעת הרוב, שהיא המאפיין הבסיסי של דמוקרטיה. הפגיעה בדמוקרטיה מעניינת במיוחד, כיוון שדווקא החותמים ושותפיהם לדעה רגילים לעשות שימוש אינפלציוני ברוממות הדמוקרטיה כדי לתקוף את הצד הפוליטי השני.
רק לאחרונה הם יצאו בטענות שווא נגד חוק הלאום, תוך נפנוף עצבני בדגל הדמוקרטיה. בעצומה עצמה דוחקים החותמים בפרלמנטים הזרים לפעול כי "יוזמתכם להכרה במדינת פלסטין תקדם את סיכויי השלום ותעודד את הישראלים להגיע לפתרון הסכסוך". אלא שזו שפה מכובסת וצבועה, שכל מטרתה לומר: העם המחורבן שלנו לא מבין כלום ולא בוחר את הממשלה שאנחנו רוצים. ולכן בואו תצילו אותנו מהרוב, תפעילו על הממשלה והעם שלנו לחץ אימתני, כולל איומים וסנקציות, ואם לא יבינו - אלצו אותם לקבל את עמדתנו.
לא בכדי עמוס עוז, יוסי שריד וחותמים נוספים הביעו לא פעם תמיכה בשבירת כלים מוחלטת ובסרבנות של השמאל, עד כדי מעשי מרד. עוז אפילו הביע לאחרונה תמיכה בסרבני 8200, שיצאו נגד המלחמה במשלחי הטילים מעזה. שותפיהם לדעה מטפחים זה שנים אסטרטגיה של חרמות, שהחלה ביישובי יו"ש ועברה לעבר האוניברסיטאות וכלל מוסדות המדינה. ולצד החרמות, פנייה לטריבונלים משפטיים בינלאומיים, כדי שאלו יאלצו את בכירי וקציני המדינה, בפסקי דין ועונשים,
להישמע לעמדתם. פרדוקסלית, העצומה הנוכחית לא שונה במהותה מההתבטאויות של חנין זועבי, שנדונו רק אתמול בבג"ץ. בדיון הזדעזע השופט מלצר מהקריאה של זועבי למצור על ישראל וקבע שאין לה תקדים. אלא שהסופרים, השחקנים, הדיפלומטים והפרופסורים המעוטרים - חותמי העצומה, קוראים, למעשה, לאותו מצור. הם עושים את זה בתחכום רב בהרבה מזה של הח"כית מנצרת – מי שנתפסת על ידי רוב הציבור כאויבת המדינה, אבל המגמה זהה: ניסיון לגרום דה לגיטימציה בינלאומית למדינת ישראל ולכופף את רוב אזרחי המדינה עד שיקבלו את התבונה הצרופה של החותמים.
כך מנסה המיעוט המבוטל שמייצגים החותמים, באמצעות כוחות חיצוניים, לכפות עלרובנו את דעתו. זה לא משנה עד כמה הוא משוכנע שהוא פועל לטובת המדינה, שיטת הפעולה שלו שוברת את הכלים. היא גם מציבה את הכוהנים הגדולים של השמאל נגד הדמוקרטיה הישראלית.
התרעות פיקוד העורף