זה לא כל כך נעים לראות גן סגור, וזה גם לא נעים לראות בית ספר שרוף - עד שקשה שלא להיזכר במילים ששם היינריך היינה בפי גיבורו, ולפיהן במקום שבו שורפים ספרים, ישרפו גם אנשים. אז נכון, אנחנו הרי אומת הסטארט־אפ - ובמקום שבו שרפו במוצאי השבת שעברה בית ספר, כבר שרפו למוות נער, אבל אל דאגה: אף אחד לא יהרוס את בתי הרוצחים, גם לא ישללו את האזרחות ממשפחתם: חוק הלאום הן מושל כאן עוד הרבה לפני שנחקק.
אבל אני - למה לי פוליטיקה עכשיו - כשכל מה שרציתי לבקש הוא שתסגרו קצת את החלון, גם כי קר לי נורא וגם כדי שלא ייכנס הריח מהכיתה המפויחת. אחרי הכל, בשביל זה קניתי חורבה בתל אביב שעולה כמו פנטהאוז במנהטן, כדי שאוכל לסגור חלון עד שהילדים שלי יוכלו לפתוח חיים חדשים במערב. אין טועה ממי שחושב שתל אביבים קונים את הקרבה לפאבים, למסעדות, לתיאטרונים ולבתי קולנוע. הדבר היחיד שאנחנו קונים באמת הוא זמן. אבל איפה היינו? אה כן, בקור.
"הגברים הפותחים חלונות, הנשים הסוגרות תריסים - נותנים מקום לקוות שעוד יתרחשו נסים", כתב המשורר נתן זך ב"תפקיד ראשי" (שהלחין בכישרון אילן וירצברג וביצעה בכישרון גדול לא פחות נורית גלרון), אבל אי שם ומשהו חל היפוך תפקידים בין המינים בגיל 40: הנשים הן שפותחות חלון "כדי שייכנס קצת אוויר" (מי אמר "גלי חום"? אני אמרתי "גלי חום"? למה לשים מילים בפה של בן אדם? את צעירה, נשמה! וואללה אם הייתי אייל גולן, תאמיני לי שלא היית יוצאת מכאן בלי להכיר את אבא!), בעוד הגברים מתחילים להרגיש איך הקור, פעם ידיד טוב, מקפיא את
התרעות פיקוד העורף