1. הבחירות המקדימות לרשימת מפלגת העבודה לכנסת ב-1999 זויפו באופן בוטה. שני תחקירים שפרסמתי אז הוכיחו כי מעבר למה שקרה בקלפיות שפוזרו במגזר הערבי והדרוזי, ספירת הקולות שובשה גם במטה המפלגה והביאה לכנסת את סופה לנדבר, נציגת העלייה הרוסית, על חשבונו של אדיסו מסאלה, איש העלייה מאתיופיה. 
 

במסגרת העבודה על התחקיר ההוא הסתובבתי אז, ימים ספורים אחרי הבחירות, בכפרים הערביים והדרוזים בצפון. ישוב אחרי ישוב, כפר אחרי כפר, זיוף אחרי זיוף. זה היה בולט. בכפר הקטן מזרעה, לדוגמה, סמוך לנהריה, נרשמו מאה אחוזי הצבעה. כל המצביעים, כך עלה מהנתונים, תמכו באותם 11 מועמדים בדיוק. כולם, התברר, גם העניקו נקודת בונוס לחמישה מתוכם. סיור קצר בין חברי המפלגה בכפר גילה כי חלקם כלל לא ידעו שנערכו בחירות, אחרים לא היו בבית באותו יום, כמה נוספים סתם לא הגיעו להשתתף בחגיגה הדמוקרטית, אבל מישהו השתתף בה בשמם. 
 

גם בישוב הדרוזי ירכא היו אחוזי הצבעה פנטסטיים. חבורה של אנשי מפלגה כועסים סיפרו לי שם שמישהו סגר את חדר הקלפי כבר בארבע אחרי הצהריים, והודיע לכל מי שהגיע אחר כך שלא היה טעם להשאיר את הקלפי פתוחה אחרי שכולם כבר הצביעו. "אבל אנחנו לא הצבענו", זעמו החברים המפלגה. "הצבעתם, הצבעתם", הרגיעו אותם הממונים על הקלפי אחרי בדיקה חוזרת בטפסים. סיור בסדרה ארוכה של ישובים הניב סיפורים דומים. 
 

בעקבות התחקירים ההם הוגשה תלונה מפורטת ליחידה הארצית לחקירות הונאה. זו הייתה אמורה להיות חקירה פשוטה למדי. המתלוננים בכפרים השונים סיפקו שמות, סיפקו כתובות, סיפקו מספרי טלפון, סיפקו הכל. כל מה שנשאר אז למשטרה היה להתקשר אל המעורבים ולהזמין אותם לחקירה. זה לא קרה. למשטרה לא היה חשק לחקור. 
 

במקום זאת הודיעה מפקדת יאח"ה כי "אין תשתית ראייתית לפתיחה בחקירה". הסיפור הזה חזר גם בבחירות הפנימיות על ראשות המפלגה בין בנימין בן אליעזר לאברום בורג ב-2001. לכולם היה ברור שהבחירות זויפו. שני המועמדים אפילו הסכימו ביניהם על עריכת בחירות חוזרות. אבל שום דבר מזה לא גרם למשטרה להתאמץ לעשות משהו, גם כשהתברר שבחלק מהמקומות הועברו הקלפיות אחר כבוד לחדר השינה בביתו של אחד הפעילים הבכירים, כשבעל הבית קובע מי רשאי להיכנס ומי לא. 

זיופים במגזר
 

אלה רק דוגמאות קטנות. הזיופים במגזר הערבי, על כל רבדיו, הן מסורת עתיקת יומין. עם העובדות אין שום אפשרות להתווכח. הערבים מזייפים בבחירות. נקודה. עברתי השבוע על כתבות שפרסמתי אחרי מערכות בחירות כלליות קודמות לכנסת. פשוט לא ייאמן. כל מערכת בחירות והזיופים שלה. מטמרה ומג'דל כרום ב- 2006 ועד לקיה, עראבה, כפר כנא, כפר קאסם וטמרה, שוב טמרה, בבחירות האחרונות. 
 

אני זוכר שיחה מעניינת שניהלתי סביב בחירות 1999 עם ג'אבר עסאקלה. עסאקלה, איש שעוסק במיזמים חברתיים שונים במגזר, עמד אז בראש פרויקט שניסה להביא להעלאת אחוזי ההצבעה אצל בעלי זכות הבחירה הערבים. הגעתי אליו במסגרת התחקיר שערכתי על עמותות ברק. הקרן החדשה לישראל העבירה אז כספים לפרויקט הזה. ברק נהנה ממנו, כשקיבל את קולותיהם של מי שהשתכנעו לצאת מהבית ולהצביע. 
 

עסאקלה, שעשה רושם של איש הגון שמודע לבעיות המגזר שלו, הסביר לי על מה נשענת התקווה שלו שבציבור הערבי לא יירשמו יותר מדי זיופים. "ככל שיש יותר מפלגות ערביות שמתמודדות, הסיכוי לזיוף הולך וקטן", ניתח באוזניי, "משום שכל משקיף שיושב בקלפי שומר שהמשקיף שלידו, מהמפלגה השנייה, לא יגנוב לו את הקולות". 
 

זו הייתה מחשבה נאיבית. אני לא יודע אם היא הוכיחה את עצמה פעם. אני כן יודע שבשורה ארוכה של קלפיות, בכל אחת ממערכות הבחירות האחרונות, רגע אחרי סיום ההצבעה, החלה חלוקת הקולות. נציגי המפלגות הערביות, שניגשו לספירה, עברו על הרשימות, בדקו מי לא הגיע והצביעו עבורו, בדרך כלל תוך ניסיון לשמור על אחוזי הצבעה שלא יעוררו חשד גדול מדי. עדויות כאלה יצאו החוצה ופורסמו בכל מערכת בחירות. 
 

ואיפה המשקיפים מהמפלגות האחרות, תשאלו, למה הם לא מונעים את הזיוף? שאלה טובה. במשך שנים בחרו המפלגות הלא ערביות לא לשלוח נציגים לכפרים הערביים, גם משום שממילא פוטנציאל הקולות שלהן שם איננו גדול, וגם משום שבמקרים לא מעטים המשקיפים חששו לשלומם. ומכיוון שגם מפלגות ערביות לא מצאו צורך לשלוח נציגים לבית אל או לאלון מורה, נולדו הסכמים של חילופי משקיפים שעיקרו לחלוטין את היכולת לפקח.
 

בבחירות האחרונות החליטו בוועד מתיישבי השומרון להיאבק בתופעת הזיופים והודיעו לליכוד שבכל נקודת ישוב ערבית שהמפלגה לא תמצא נציג מטעמה שיהיה מוכן לשבת בקלפי, הם ימלאו את מקומו. אנשי הוועד פוזרו בכל רחבי המגזר הערבי, מנגב ועד גליל, וחזרו בסוף היום עם עדויות מטלטלות.

שוב ושוב חזרה אותה שיטה בדיוק. שוב ושוב חזרו הניסיונות לחלק את הקולות בין המפלגות שנציגיהן ישבו בקלפיות. במקומות שנציגי ועד מתיישבי השומרון גילו אומץ לב והתעקשו להזעיק משטרה, הזיופים נמנעו. במקומות שבהם הצליחו להפחיד אותם באיומים ואלימות, הראו התוצאות אחוזי הצבעה נדירים. לעיתים ניתן היה לראות כיצד שתי קלפיות שמוצבות באותו מבנה מביאות מספרים שונים לגמרי, כשבקלפי שבה שמר נציג הוועד נרשם מספר קטן של מצביעים, עשרות אחוזים פחות מהמספר שנרשם בקלפי השכנה שבה שמרו המקומיים על עצמם.
 

כמה ימים אחרי הבחירות ניגשו נציגי הוועד למשטרה והגישו תלונות. השמות של העבריינים היו ידועים. כולם באו מקרב חברי ועדות הקלפי. כולם זייפו וגם קיבלו על זה משכורת מוועדת הבחירות המרכזית. גם הפעם מערכת אכיפת החוק גררה רגליים ובחוסר מוטיבציה בולט בחרה לסגור תיקים בעילות שונות ומשונות. היועץ המשפטי לממשלה, שמרבה להשמיע קול בכל נושא ועניין, שמר גם הוא על זכות השתיקה. העובדה שדורות של זיופי בחירות במגזר רחב לא הולידו אף פעם כתבי אישום משמעותיים, רציניים, מהדהדים, לא הזיזה לו אף פעם. לו ולקודמיו. 
 

בעקבות הבחירות האחרונות ערך מבקר המדינה בדיקה משלו בנושא. גם הוא גילה זיופים ובעיות קשות בקלפיות שדגם במגזר הערבי. המבקר פרסם דוח חמור, ולתומו חשב שזה יספיק ליועץ המשפטי לממשלה כדי להורות על פתיחה בחקירה. זה לא קרה גם הפעם. היועץ טען בתגובה שהמבקר לא העביר לו את החומר, כפי שהיה אמור במקרה שהוא מעוניין שתיפתח חקירה. המבקר, בתגובה, השיב שכשהיועץ קורא בדוח על חשדות לפלילים הוא לא צריך הזמנה מיוחדת כדי לעשות עם זה משהו. 

טוהר הבחירות
 

לפני מספר שבועות שלחה חברת הכנסת אורית סטרוק מכתב אל שופט בית המשפט העליון, סלים ג'ובראן, יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית, והזכירה לו את הזיופים שנתגלו בבחירות שעברו. סטרוק ציטטה לג'ובראן, במקרה שלא קרא או ששכח, מה מצא מבקר המדינה בבדיקה שקיים, וביקשה לדעת מה בכוונתו לעשות כדי שהתופעה הזו תמוגר. 
 

סטרוק הציעה, מצידה, להציב בלשים במקומות שכבר נתגלו בהם זיופים בעבר, להתקין מצלמות ולחשוב על צעדים אכיפתיים אחרים נוספים. היא גם תהתה מדוע שלא לפרסם, אולי כצעד הרתעתי, את רשימת המקומות שבהם בוצעו הזיופים בעבר. 
 

לג'ובראן לקח יום אחד כדי לבשר לחברת הכנסת המודאגת כי "ועדת הבחירות המרכזית לכנסת שמה את השמירה על טוהר הבחירות על לוח ליבה". ג'ובראן הודה אומנם כי בבחירות שעברו היו קלפיות שנמצאו בהן זיופים, אבל הרגיע את סטרוק כשקבע "כי לא היה בהם כדי לשנות את תוצאות הבחירות". 
 

השופט גם הבטיח שהוא יעשה הכל כדי למנוע זיופים, שהוא יחדד את תשומת לבם של המפכ"ל ושל היועץ המשפטי לממשלה, אבל גם שיתף את חברת הכנסת בבעיה שעלתה על מחשבתו. "בפעולה מניעתית... יש לנקוט במשנה זהירות, על מנת שלא להכתים קבוצות אוכלוסייה מסוימות או ישובים מסוימים בחשדות כבדים מסוג זה". זו הייתה הערה שדורשת התייחסות. ראשית, משום שבניגוד לג'ובראן, סטרוק לא הזכירה שום "קבוצות אוכלוסייה". שנית, משום שכאשר לוקחים בחשבון שאנחנו עוסקים כאן בבחירות לכנסת שהן לב לבו של ההליך הדמוקרטי, עולה חשש כבד שהשופט דואג לשמו הטוב של המגזר המזייף, לפחות כמו שהוא דואג לנקיון הבחירות. 
 

וכשג'ובראן מסיים את מכתבו ב"למיטב ידיעתנו ובדיקתנו אין מדובר בתופעה רחבת היקף, ואין בה כדי להשפיע על תוצאות הבחירות", זה מדאיג מאוד. לג'ובראן אין שום מושג ושום יכולת לדעת כמה רחבה התופעה הזו אם לא יחליט לטפל בה. ומה יעשה אם בבחירות הקרובות ההבדל בין המנדט הבא של הליכוד למנדט הבא של בל"ד יעמוד על 2,000 קולות, ופתאום הזיופים יהפכו להיות כאלה שיכולים להכריע בחירות? ובכלל, ממתי שופט בית המשפט העליון מתייחס בסלחנות לזיופים שנראים לו ככאלה שהם אינם רחבי היקף? האם הזיופים במגזר הערבי הם גזירה משמיים? משהו שחייבים לקבל אותו כמובן מאליו?
 

לסיבה שמערכת אכיפת החוק לא נכנסת בכל כוחה בזיופים הללו וחוקרת אותם לעומק, קוראים פוליטיקלי קורקט. כי אם היא הייתה עושה את זה היא הייתה צריכה להודות בקול שאומנם לא כל הערבים מזייפים אבל כמעט כל המזייפים ערבים. ובהינתן כל אלה, אפשר לבשר כבר עכשיו שגם ב-17 במרץ יזייפו במגזר הערבי את הבחירות. זה ברור, זה ידוע, וזה מדהים שזה לא מזיז לאף אחד. 


איש "יש עתיד" חיים ילין התחנן שיעבירו את התקציב ל"קופה של המתנחלים". צילום: דוברות "יש עתיד" 
 

2. הטור שפרסמה השבוע תמי ארד ב"ידיעות אחרונות" אודות ועדת הכספים של הכנסת, שיקף נאמנה את פרצופה של העיתונות החדשה. עיתונות שבה אתה יכול לקבל אישור לפרסם מה שתרצה, גם אם אתה לא מבין בו כלום, ובלי שתידרש לבדוק קודם שיש קשר בין המציאות למה שפלטה המקלדת שלך. 

ארד יצאה בחריפות נגד ההעברות התקציביות האחרונות שבוצעו בוועדה ותקפה את העומד בראשה.

"כאשר 13 מיליארד שקל נבלעים תוך 48 שעות ואיש מלבד ניסן סלומינסקי, יו"ר ועדת הכספים, אינו יודע לאן נבלעו, חובה לזעוק מרה", כתבה. ארד, כאמור, לא בדקה לאן באמת הלכו התקציבים שאושרו, אבל לא הותירה ספק גדול באשר לחשדות שלה. "סלומינסקי", היא מזכירה, "איש הבית היהודי... עושה ככל העולה על רוחו האידיאולוגית בכספי המדינה". 
 

הרמז ברור, נכון? חברו "בית יהודי" עם "רוחו האידיאולוגית" של ניסן ותבינו לבד. "הסכום הגרנדיוזי רומז למה שנראה כמכירת חיסול של המדינה", קבעה המומחית לענייני תקציבים, והוסיפה ש"איש מלבד יו"ר ועדת הכספים אינו יודע לאן הלכו הכספים". 
 

ובכן, תמי ארד, עשיתי עבורך את העבודה. תרשמי. זה רק חלק. 3.6 מיליארד עברו למערכת הביטחון לכיסוי הוצאות "צוק איתן". סלומינסקי, אגב, לא היה היחיד שתמך בהעברה הזו, אחרת היא כמובן לא הייתה עוברת. רוב חברי הוועדה תמכו, כולל נציגים מהאופוזיציה. הלאה. 779 מיליון הלכו למשרד החינוך, חלק גדול מהם "להתאמות סוף שנה בשכר עובדות ההוראה". 8 מיליון אושרו עבור נשיא המדינה, בין השאר "בגין הוצאות הפרישה וחילופי הנשיאים והעברת נהג מהמשרד לפיתוח נגב-גליל עבור בית הנשיא, לאשת הנשיא, בנסיבות מיוחדות". 
 

20 מיליון קיבל המשרד לביטחון פנים לשיפור הביטחון בירושלים. 5 מיליון אושרו עבור מטה "ישראל דיגיטלית". 45 מיליון יועברו למשרד הכלכלה "לצרכי תקציב לפיתוח תוכניות לעידוד תעסוקה בקרב אוכלוסיות יעודיות". 5 מיליון שקלים למוקד הטלפוני של האגף למעונות יום. 7 מיליון שקלים למכללות הטכנולוגיות. 27 מיליון למימון תוכניות לתחליפי נפט לתחבורה. 427 מיליון לרשות  השידור, עקב ירידה בגביית האגרה, 90 מיליון למשרד הבריאות.

67 מיליון לוועדה לתכנון ותקצוב של ההשכלה הגבוהה. 33 מיליון ליישובי הדרוזים, הבדואים והמגזר הכפרי בנגב ובגליל. 750 מיליון עבור פיצויים לניזוקים ב"צוק איתן". 298 מיליון לביטוח הלאומי, מהם 69 מיליון לניצולי השואה. 31 מיליון הוקצבו להשתתפות ישראל בהקמת קרן בינלאומית למאבק בנגיף האבולה, נגיף שלא ידוע ככזה התוקף דווקא את האידיאולוגים שבין חברי הבית היהודי. 
 

ועוד משהו קטן. 111 מיליון שקלים הועברו לחטיבה להתיישבות, זו שבתקשורת אוהבים להתייחס אליה כאל הקופה של המתנחלים. למה אני מספר את זה? כי כשהחלה המחאה בוועדת הכספים נגד ההעברה הזו, קם חיים ילין, ראש המועצה האזורית אשכול והחבר החדש ברשימת "יש עתיד" לכנסת, והתחנן שהתקציב הזה יאושר כי 40 מיליון מתוכו מיועד אליו, לעוטף עזה. 
 

עד כאן, תמי ארד. לקראת המאמר הבא, עשי לעצמך טובה ונסי לקרוא מעט חומר לפני שאת ניגשת אל המקלדת. סתם, כדי לא להביך את העיתון שאת כותבת בו.