"כן, הרעים בהחלט נהנים יותר" (דנזל וושינגטון)

החיוך שלו שוטף את המסך. כובש אותנו. מתחבר אלינו. החיוך שלו יכול להיות רחב, ענק, עוטף, של אדם חם ומוסרי. אבל הוא יכול להיות גם מצומצם, אגבי, ערמומי, של טיפוס מפוקפק ועברייני. רק אל תתעסקו איתו. הוא מחושב. מדויק. אנליטי. יורד לפרטים הקטנים. ותמיד מוכן. לפתע הוא מתפרץ. מתנפץ. מתפוצץ. באינטנסיביות מרתיעה, אפילו מפחידה, ובה בעת מושכת ומהפנטת. 
 

בהוליווד מעריצים אותו. בכל העולם כולו הוא כוכב־על. דנזל וושינגטון, מדהים לגלות בכל פעם מחדש, הוא מניה בטוחה. כמעט כל סרט שלו הוא שובר קופות, כולל האחרון שבהם, סרט האקשן "נקודת שוויון", שבסוף השבוע הראשון שלו, בחודש ספטמבר, הכניס לא פחות מ־35 מיליון דולר, הפתיחה הרביעית בגודלה אי פעם. 
 
בסרט הוא מגלם את דמותו של רוברט מק'קול, פעם לוחם קומנדו והיום עובד במחסן לכלי בית בבוסטון. בלילות, מק'קול הרדוף, הסובל מתסמונת או־סי־די, לא מצליח להירדם ומעביר את זמנו בקריאת ספרים בדיינר המקומי. שם הוא פוגש בזונה צעירה ומסתבך, איך לא, עם ארגון פשע מרושע, הפעם ממוצא רוסי. נדמה שכבר היינו בסרט הזה, ובסרטים אחרים. אבל מה זה באמת משנה. כשדנזל בשטח, כיף להיות במתח. עוד מעט הוא ישלוף את האקדח (ובסרט הזה גם בקבוק יין, תיל ומקדחה), יאמר כמה משפטים מנוסחים היטב וישתיק לנצח את הרעים, רק כדי שנצא מאולם הקולנוע עם חיוך גדול על הפרצוף.
 
בפתח העשור השביעי לחייו, דנזל וושינגטון, כוכב הקולנוע המצליח, מדגים איך סופרסטאר בינלאומי אמור להתנהל. בעקביות. בנחישות. בחריצות רבה. עם מודעות עצמית גבוהה. ולא מעט אירוניה. כי בלי כל זה, בינינו, איך הוא היה שורד את הוליווד?

חיפש את עצמו

"היי, אני דנזל ממאונט ורנון, ניו יורק" (וושינגטון מציג את עצמו במסיבת עיתונאים)
 
הוא נולד במאונט ורנון הנושקת לניו יורק וגדל בשכונה בעייתית, בלשון המעטה. אביו, הכומר דנזל הייז וושינגטון האב, שהגיע לעיר הגדולה מחווה בוירג'יניה, הטיף בשתי כנסיות ונאלץ לעבוד שעות נוספות בחנות כלבו ובמחלקת המים העירונית כדי לפרנס את משפחתו. האם, לניס, אישה נוקשה, מאמינה, במקור מווירג'יניה ואחר כך מרובע הארלם, הועסקה כמזכירה וניהלה סלון יופי. הם נפרדו כשדנזל היה רק נער בן 14. אמו, שחששה מכך שיצטרף לכנופיות שהסתובבו ברחובות ויידרדר לפשע, שלחה אותו ללמוד באקדמיה הצבאית של אוקלנד ואחר כך בתיכון בפלורידה.

המשחק לא היה בכלל בתודעה שלו.  אבל אז, באוניברסיטת פורדהם, לצד אימוני הכדורסל שלו, וההתנסות במשפטים, בעיתונאות ובקדם־רפואה, דנזל לקח קורס במשחק ופתאום זכה לביקורות טובות. הוא נהנה מכל רגע, לא התאמץ במיוחד, זה היה עבורו קל וטבעי. התפקיד המשמעותי הראשון שלו בהפקה של החוג למשחק באוניברסיטה היה אותלו של שייקספיר. השנה הייתה 1974.

וושינגטון היה רק בן 20. הוא סיים את לימודי התואר הראשון בדרמה ובעיתונות וחשב להיות שלוש שנים לאחר מכן כבר השתתף וושינגטון בסרט הטלוויזיה הראשון שלו "ווילמה". קשה לומר שהסרט הזה הותיר את חותמו בהיסטוריה של הטלוויזיה האמריקאית, אך בהחלט היה משמעותי עבור וושינגטון. על הסט הוא הכיר את אשתו לעתיד, השחקנית פולטה פירסון. כעבור שש שנים הם יינשאו, ומאז, על אף שמועות מרושעות על בגידות, יתחזקו זוגיות מרשימה, בוודאי כשמדובר בכוכב־על הוליוודי.  


  דנזל וושינגטון בסרט "הטיסה". צילום: באדיבות YES

הוא המשיך לחפש את עצמו בתיאטרון, באנסמבל שייקספיר פארק, באוף־ברודוויי בניו יורק, עד שבפתח העשור הבא, החל מ־1982 ובמשך שש שנים תמימות, עד הפריצה הגדולה, גילם רופא צעיר בסדרה "מקום אחר". אז, ב־84', הבחין הבמאי הנודע נורמן ג'ואיסון בכישרונו של וושינגטון, כבר בן 30, והטיל עליו את תפקידו של קצין החוקר רצח בזמן מלחמת העולם השנייה, ב"סיפורו של חייל". דנזל עלה על המסלול. 30 השנים הבאות יהיו הטובות, המשמעותיות והמהנות בחייו. הוא ביסס את מעמדו בתעשייה ההוליוודית עד מהרה והחל משנת 86' כבר לא היה צריך להגיע לאודישנים. בוודאי לא אחרי שזכה, שלוש שנים אחר כך, בפרס האוסקר הראשון שלו, אוסקר לשחקן המשנה, על תפקידו המרשים כחייל בזמן מלחמת האזרחים בארה"ב באפוס ההיסטורי "גלורי". 
לפני כ־20 שנה בחר בו מגזין "פיפל" לגבר הסקסי ביותר בעולם, אבל חיצוניות זה לא הכל. וושינגטון סיפר לא פעם על הקשר העמוק שלו לאפריקה, היבשת השחורה, שבה הוא מרגיש בבית, הוא אוהב לעבוד עם הבמאי ספייק לי (הם עשו יחד ארבעה סרטים) ואהב מאוד גם את טוני סקוט המנוח (שעמו עשה חמישה סרטים). את מה שהוא חושב על וודי אלן אתם תגלו מיד. 
פרס על הדרך

"וודי אלן מעולם לא התקשר אלי. כשחושבים על זה, הוא מעולם לא התקשר לאדם שחור כדי להציע לו תפקיד בסרטים שלו". גם בגיל 60, שבו שחקניות ושחקנים הוליוודיים רבים נפלטו, דעכו ונעלמו, וושינגטון נותר על הסוס. פעם אחר פעם אפשר לצפות בהשתאות כיצד הוא מאבחן את התסריטים הנכונים לו. אלה יכולים להיות דרמות שבהן הגיבור הראשי נקלע לדילמות מוסריות, ביוגרפיות מלאות תנופה של מפורסמים או אקשן גברי מהנה ועתיר יריות. 
 
מהעבר האחד, וושינגטון נוהג לגלם דמויות מרשימות, מעוררות השראה, בדיוניות או אמיתיות (למשל, סטיבן ביקו, האקטיביסט הדרום־אפריקאי שנרצח על ידי משטר האפרטהייד ב"זעקה לחופש", שעליו היה מועמד לאוסקר; מלקולם אקס, הלוחם למען זכויות השחורים, בסרט הנושא את שמו, שגם עליו היה מועמד לקבל את הפסלון הנחשק; רובין "הוריקן" קרטר, המתאגרף שנכלא על לא עוול בכפו. ב"הוריקן" קיבל עוד מועמדות לאוסקר, אבל לא פחות חשוב מכך, זכה בגלובוס הזהב; מייג'ור מרקו בנט, גיבור מלחמת עיראק, ברימייק למותחן הפסיכולוגי "המועמד ממנצ'וריה"; או הרמן בון, מאמן הפוטבול, בסרט "לזכור את הטיטאנים").
 
מצד שני, וושינגטון אינו בוחל בטיפוסים מורכבים, בלתי צפויים, שנויים במחלוקת (הטייס וויפ וויטאקר, שאמנם הציל את נוסעיו מהתרסקות בדרמה "הטיסה", אך הוא בעצם אלכוהוליסט ומסומם; או האסיר בחופשה ג'ייק שאטלסוורת', שמנסה להתקרב לג'יזס, בנו הכדורסלן, אותו מגלם כוכב האן־בי־איי ריי אלן ב"יש לו את זה"). ואולי אף יותר מכך, אוהב להיות האיש הרע, הבד גאי: פרנק לוקאס, ברון הסמים, ב"אמריקן גנגסטר"; ג'ו מילר, פרקליטו ההומופוב של עורך הדין חולה האיידס אנדרו בקט (טום הנקס) בגורף האוסקרים "פילדלפיה"; סוכן הסי־איי־אי המושחת, הסוציופת, הרוצח, טובין פרוסט, ב"טעון הגנה"; וכמובן, אלונזו האריס, הבלש הבלתי נסבל, המושחת, ב"יום אימונים מסוכן" (אוסקר לשחקן הטוב ביותר ב־2001). 
 
מעמדו של וושינגטון איתן. ההערכה אליו עצומה. החיוך שלו גדול כתמיד. וחייו טובים מאוד, כשחקן, כתסריטאי, כמפיק וגם כבמאי ("סיפורו של אנטואן פישר" ו"הווכחנים הגדולים"), שקופץ מדי פעם, בכל עת שמתחשק לו, להתרענן, לחדד את כישוריו ולשייף מחדש את ציפורניו, במחזה זה או אחר בברודוויי (ב־2010, על הדרך, זכה בפרס הטוני על תפקידו ב("Fences". 
 
בקיצור, הוא חייב לעבוד. אין לו זמן לנוח. זה משעמם אותו. או כפי שהבהיר לא מזמן: "הייתה תקופה שניסיתי לא לעשות כלום. לישון עד מאוחר ולהישאר ער עד השעות המאוחרות באמת, ולא להיות באמת חלק מהעולם. ניסיתי את זה לשמונה חודשים, אולי שנה, ואז אמרתי לעצמי: 'אוקיי, זה לא בשבילי. אני חייב להישאר עסוק תמיד'"