כשרפי בייחאנוב (41) נזכר בילד שהיה בשלהי שנות ה־ 70 , יש עניין אחד שלא מרפה ממנו. הילד, שעלה עם אמו ארצה מאזרבייג'ן לאחר פטירת אביו והשתקע איתה בבאר שבע, הוצנח לתוך בית ספר של ילדים עם פיגור שכלי. "אם שואלים אותי מה הכי עיצב אותי בחיי, זה בית הספר הזה", אומר בייחאנוב, כיום סטודנט לתואר שלישי באוניברסיטת תל אביב הדובר שש שפות. "היה שם ערבוב מאוד מוזר של ילדים היפראקטיביים אלימים מאוד וילדים עם פיגור שכלי.


חשבו שאני מפגר ורק בגיל 11 קלטו שאני פשוט לא יודע לקרוא עברית. הצמידו אלי סטודנטית, והייתי יושב וקורא איתה את עיתון 'דבר לילדים'. בתוך שנה סגרתי את כל הפערים. אני זוכר הכל. הילדים עם הפיגור השכלי היו חוטפים מכות מההיפראקטיביים ואני הייתי חוטף מכות בשבילם. המורים שהיו אמורים להיות בהפסקה פשוט לא היו. דמייני ילד שבוכה בכי נוראי וסתם מרביצים לו כי הוא שונה. בבית הספר עבד סטודנט בשם רון פרץ. הוא היה אומר לי: 'רפי, תמיד תסתכל רחוק. תגיד לעצמך: אני יכול'. הוא תמיד איתי".
 
את שלל הכשלים המתמשכים, כמו זה שהכניס את בייחאנוב לבית הספר שלא התאים לו, נוהגים רבים, גבוהי מצח, לתרץ בכך שלא במקרה הם קורים בפריפריה. "אני לא לגמרי מבין את ההגדרה. לדעתי, אם מחלקים את מדינת ישראל לשניים, באר שבע היא במרכז", אומר בייחאנוב. "אמא שלי לא ידעה עברית. כחד־הורית הייתה עסוקה בלפרנס בעבודות ניקיון עד הפנסיה שלה. הפרנסה הייתה תמיד בעדיפות ראשונה והחינוך בעדיפות שנייה ואולי אחרונה". 

בשלב מסוים, אחרי שלמד מעט עברית, הבין בייחאנוב שהוא פשוט לא שייך למסגרת הזו ומבית ספר לילדים עם פיגור שכלי נדד לתיכון מעשי. בהיררכיה, רק כדי לסבר את האוזן, בית הספר המעשי באותם ימים נחשב פחות או יותר בתחתית הסולם. אחרי כמה חודשים הועבר למסלול מקצועי. "בשלב מסוים הציונים שלי היו כל כך טובים שפניתי לרכזת שלנו בשכבה. את השם שלה לא אשכח. אמרתי לה שאני רוצה לעשות בגרויות, אבל היא סירבה", הוא משחזר.
 

רק לאחר שחרורו מהצבא השלים את הבגרויות. ללימודי מזרח תיכון נקלע במקרה. הוא התחיל בגיל 27 את לימודי התואר הראשון בחוג למנהל ומדיניות ציבורית במכללת ספיר וסיים תואר שני בהצטיינות באוניברסיטה העברית בירושלים במחלקה ללימודי המזרח התיכון. "אם פעם היית אומרת לי שאהיה דוקטור, הייתי אומר שאת משוגעת. אבל אתה מתכנן משהו ואלוהים חושב על דברים אחרים".
 
בייחאנוב הוא דוקטורנט אחד, שגדל בפריפריה. לפני שנתיים הוא אותר על ידי תוכנית עמיתי אייסף לדוקטורט, הפועלת זה כ־30 שנה ותומכת בדוקטורנטים
בארץ ובחו"ל. בשנות פעילותה תמכה התוכנית בקריירה האקדמית והמקצועית של מאות דוקטורנטים ופוסט-דוקטורנטים מהפריפריה שבהמשך השתלבו בעמדות מפתח מחקריות, עסקיות וציבוריות באקדמיה ומחוצה לה.
 
כיום לומדים בעזרתה כ- 100 דוקטורנטים ופוסט־דוקטורנטים בארץ ובחו"ל המקבלים מלגה לתקופה שבין שנה לארבע שנים. התוכנית מספקת תמיכה חברתית רחבה בין העמיתים לדוקטורט ובינם לבין בוגריה, וכן הכשרה עיונית ואקדמית באמצעות מפגשים חודשיים וליווי העמית בביצוע המחקר. החל מסמסטר ב' יקבל בייחאנוב את מלגת נשיא האוניברסיטה, מה שיקל עליו ויאפשר לו לצמצם את שעות העבודה במפעל שבו הוא עובד. בקרוב הוא צפוי לנסוע לשני כנסים באזרבייג'ן כמרצה. "מי היה מאמין שהילד הקטן ישב עם כאלה גדולים. אנחנו השגרירים הכי טובים של מדינת ישראל", הוא אומר. 

תהום של חוסר ידע 

יונתן ראובן (31) נולד באדיס אבבה ועלה ארצה בגיל שנה עם משפחתו, שהשתקעה בירושלים. לפני גיוסו לצה"ל הצטרף למדרשה למנהיגות חברתית – מכינת גליל עליון, שם למד והתנדב במשך שנה. ב־2008 התחיל בלימודי הרפואה באוניברסיטת בן גוריון שבנגב במסלול מאתגר של MD+PhD , שבסיומו מוסמכים בוגריו כדוקטור לרפואה וכן כדוקטור לפילוסופיה.
 
כיום, בשנה השישית, הוא כותב עבודת דוקטורט בנושא "מגמות של מחלות כרוניות וסרטן בקרב יוצאי אתיופיה בישראל" ומתגורר בבאר שבע עם אשתו. במקביל, הוא חבר בוועד המנהל של עמותה המסייעת ליוצאי אתיופיה בתהליך מול רופאים בקופות החולים ועוסק במנהיגות חברתית בקהילה באמצעות ליווי בני נוער וקשישים והרצאות בבתי הספר.
 
"אם אין אנשי מחקר שמגיעים מאותם מקומות, הדברים לא ייחקרו", הוא אומר על הנושא שבחר לחקור בעבודת הדוקטורט. "הדרך לעשות את זה היא להיות באקדמיה. כיום, קבלת ההחלטות של רופאים בנוגע לפציינטים מהקהילה האתיופית מתבססת על תהום ענקית של חוסר ידע".
 
גם הוא נתמך על ידי תוכנית עמיתי אייסף, שעליה הוא מספר: "בקבוצה הזו אתה לא מרגיש שונה. בנוסף, יש תמיכה כלכלית משמעותית, שמאפשרת לי חופש להתעסק במחקר. במפגשים הקבוצה מייצרת פרויקטים משמעותיים, כמו מסגרות תמיכה לנערים עם הפרעות נפשיות".
 
בוא נדבר על המושג פריפריה.
"אצלי המושג הזה לא באמת קיים. אבל הפריפריה היא לא רק גיאוגרפית. הפריפריה היא עצם היותי אתיופי. להיות שונה. לא במיינסטרים. בגלל צבע העור שלי אני מרגיש שונה. וגם ברמה הכלכלית אני מרגיש שונה. 80% מהסטודנטים שנמצאים סביבי מגיעים מרקע מבוסס מאוד. על במת הקתדרה אצלנו המילה 'כושי' עלתה לא מעט פעמים בנוגע למחקרים שמדברים על שחורים. לי זה גורם אי נוחות כי כך היו מקללים אותי בגן, אם כי אני יודע שהמילה כושי היא מילה תנ"כית. שחורים זה מאפיין של צבע ואין לזה שום מטען אחר".
 
ראובן מספר כי לא מזמן, בדרכו להרצאה בנושא מוטיבציה שהוא היה אמור לשאת, נתקל בקבוצה של תלמידי בית ספר, בהן שתי נערות בנות העדה האתיופית. עינה של אחת מהן נחה על סחבה שהייתה מונחת על הרצפה ואמרה: "זו הדרך היחידה שלי להיכנס לאוניברסיטה". "צריך להבין שהאוכלוסייה האתיופית לא צבועה בצבע אחד. כרגע 50% ממנה היא כבר דור שני, דור חדש של חבר'ה צעירים עם אותן שאיפות כמו שיש לאנשים אחרים: הם רוצים להצליח בצבא, באקדמיה, במוזיקה", הוא אומר. "לא כל האתיופים באו משכונת מצוקה ולא כל ההורים משרתים או מנקים. ההורים שלי אקדמאים, ואני לא יוצא דופן. שלחו אותם למרוט נוצות לעופות, אבל אמא שלי נאבקה למעני, והסיבה שאני נמצא בנקודה הזו היום היא הודות להורים שלי".

מתייגים מהר מדי
אליס שחר דדון (35) מחיפה, נשואה אם לארבעה ילדים ופסיכולוגית חינוכית בשירות הפסיכולוגי בקריית אתא, ערכה במסגרת הדוקטורט שלה באוניברסיטת חיפה מחקר הבוחן את השפעת מלחמת לבנון השנייה כגורם סטרס טרום־הריוני על האם, הילד והקשר ביניהם. כמו כן, הובילה צוות דוקטורנטיות שעסק בקידום דרכים לתמיכה רגשית ביולדת בזמן ההיריון ולאחר הלידה.
 
"גדלתי בטירת הכרמל", היא אומרת, "זו הפריפריה האמיתית. ההורים שלי לא היו אקדמאים ובמשפחה המורחבת אני בין הראשונים שיצאו לאקדמיה. מצד אחד, היה ברור שחשוב מאוד ללכת ללמוד, אבל גדלתי במקום שבו לא היה לי מודל לחיקוי. להשכלה יש משמעות נרחבת, היא לא רק ידע". היא מספרת שכשהייתה בכיתה ז', אמרה לאחת ממורותיה שהיא רוצה להיות פסיכולוגית. "היא התחילה לצחוק ואמרה: 'נורא קשה ללמוד פסיכולוגיה'", היא מספרת. "עד היום אני זוכרת את הרגע הזה, של הזלזול וחוסר האמונה. אנחנו נכשלים יום־יום במקום הזה. אנחנו מתייגים מהר מאוד, מהר מדי".
 
כבוגרת קרן אייסף, היא מלווה פרויקטים חברתיים ויושבת בראיונות של סטודנטים לתואר ראשון ותואר שני שמגיעים לתוכנית אייסף. "יש תחושה שסטודנטים שמגיעים לאייסף צריכים את המנוף הרגשי, הכלכלי והרוחני על מנת להאמין ביכולות שלהם להתקדם", היא אומרת. "בין היתר בשל העובדה שבסביבה שלהם היה משהו שתואם את צורכיהם, אבל לא מספיק בשביל שהם יעשו זאת בכוחות עצמם. כשבאתי לקרן אייסף פתאום הגעתי למקום שבו הזהות שלי התגבשה. זה לבוא ולהגיד: את יכולה להיות מזרחית בתוך האקדמיה.
 
"יכולתי להסתפק בלסיים את התואר השני, אבל כל פעם באו אנשים יותר בכירים מאייסף שאמרו: 'תשאפו עוד קדימה', ונתנו לי את הכוח. זה מה שמשמעותי. שיש מי שאומר לך שאתה יכול. ואז זה זורם. עם הרבה מאוד עבודה קשה וגם ויתורים, אבל זה בא".