״אני לא חושב שקריאת ספר צריכה להיות עבודה קשה״ (ג׳ון גרישם)



קצת לפני שמלאו לו 30, עורך הדין הצעיר וחבר בית הנבחרים של מדינת מיסיסיפי, ג׳ון גרישם, נקלע באקראי לדיון טעון במיוחד בבית המשפט. על דוכן העדים ניצבה ילדה בת 12 ופרקליט גבה ממנה עדות על האונס האכזרי שעברה. שום עין לא נותרה יבשה באולם. גרישם בחר להתרכז דווקא באביה של הילדה. מחשבה מסוימת ניקרה בראשו ולא הרפתה. ״מה היה קורה״, תהה בינו לבין עצמו, ״לו האב הפגוע, הזועם והכואב היה רוצח את האנס שפגע בבתו?״.



הרגע שבו חלפה אותה המחשבה במוחו שינה את חייו. גרישם התיישב מול מכונת הכתיבה והחל לכתוב את מה שיהפוך כעבור שנים אחדות לספרו הראשון ולסרט קולנוע באותו שם ממש. שם קולע ומצמרר. ״עת להרוג״.



ההתחלה לא הייתה פשוטה. מיום שסיים את כתיבת הספר חיזר גרישם על פתחיהן של מספר הוצאות ספרים. אחת מהן, Wynwood Press, עשתה לו טובה אישית והסכימה להדפיס ב־5,000 עותקים את סיפורו של הפרקליט הצעיר שמגן על אב כהה עור שרצח את מי שהתעלל בבתו. מי שמכיר כיום את סופר רבי המכר הוותיק והמצליח יתקשה בוודאי להאמין שלא כל העותקים נמכרו, ומהדורה שנייה אפילו לא הודפסה.



אלא שגרישם לא נשבר. יום אחרי שגמר לכתוב את ״עת להרוג״, החל לחבר את הספר שיפרסם את שמו בעולם כולו: ״הפירמה״. ספרו השני על פרקליט צעיר (שוב) שמגלה לתדהמתו שהוא עובד בעבור המאפיה. הספר גרם להיסטריה המונית, נמכר בשבעה מיליון עותקים ושהה עשרה חודשים ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס.



השבוע הוא חוגג 60 כאדם עשיר מאוד ומרוצה מאוד. לפני חמש שנים פורסם שהרוויח 15 מיליון דולר לשנה, וכיום נאמד הונו בלא פחות מ־600 מיליון שטרות ירקרקים. לא רע בשביל מי שהחל את חייו בחוות כותנה בארקנסו.



גאולה אישית וכספית



גרישם, הבכור בין חמישה ילדים, אהב מאוד לקרוא. גיבור ילדותו היה טום סוייר, וחוץ ממארק טוויין הוא נהנה לעלעל בספריו של ג'ון סטיינבק, התנסה בוויליאם פוקנר וצלל לתוככי צ׳ארלס דיקנס, שעסק גם הוא בבניהן של משפחות עניות התרים אחר גאולה אישית וכספית.



את הרצון לגאולה כלכלית הכיר באופן אישי. כשהיה בן 4 החלה משפחתו במסע נדודים בעקבות הפרנסה, עד שהשתקעה ב־1967 בעיירה סאות'הייבן. שם השתפר המצב הכלכלי, מאחר שאביו, ג'ון, עבד מדי יום במשך שעות ארוכות.



בגיל 22 סיים גרישם לימודים בה־נהלת חשבונות וארבע שנים לאחר מכן צייד את עצמו בתואר במשפטים. באותה שנה, 1981, נשא לאישה את רנה ג'ונס שתלד את שני ילדיו. אחרי ש״הפירמה״ הפך לרב מכר בינלאומי, כבר לא הזדקק לתואר. כישרון הכתיבה, שתורגל בכתיבת יומן אישי, עשה את שלו.



נוהגים לזלזל בגרישם. הוא הרי אינו עמוק כמו סטיינבק, תובעני כמו פוקנר או מבריק כמו טוויין. ספריו יכולים להיחשב בקלות כספרי טיסה, והם נקראים, למרות עוביים, במהירות חיננית. אבל יש בו משהו נוסף, לא פחות חשוב, שגורם לקוראיו להעריך את כתביו: המחויבות החברתית שלו לצדק, שהתבטאה גם במעורבותו הפוליטית ובקמפיין שניהל, בגיל 28 בלבד, כדי להיבחר לבית המחוקקים של מדינת מיסיסיפי.



נכון, ספריו כתובים על פי נוסחה ידועה מראש, הכוללת בדרך כלל פרקליט צעיר, אידיאליסט, אמיץ לב וכנראה גם יפה תואר שנאבק בכוחות הרוע ומסכל בעזרת מוחו, או עם שותפה נאה, את מזימותיהם. סביר להניח שבכל אחד מגיבוריו רואה גרישם את עצמו, או את האלטר־אגו שלו, הרי הוא נהג לייצג בתביעות על תאונות ופציעות אזרחים שהפרוטה אינה מצויה בכיסם ולא תאגידי ענק שמשלמים היטב, אבל עוקרים ממך באותה הזדמנות את הלב.



פועל ייצור מיומן



אין ספק ששנות ה־90 היו העשור של ג'ון גרישם. ספריו הופיעו בקצב קבוע, נמכרו בחמישה מיליון עותקים לפחות כל אחד, וגם הסרטים שנעשו בעקבותיהם היו, איך לא, לשוברי קופות.



מספרים שכשספרו השלישי, ״תיק שקנאי״, היה עדיין בשלבי כתיבה, שמע גרישם ממנהל ברשת ספרים את המשפט המכונן שעיצב את חייו, ״הגדולים מוציאים ספר כל שנה״. מיד לקח זאת לתשומת לבו, עבד מסביב לשעון ותוך חודשיים השלים את כתיבתו. גם הוא, בדיוק כמו קודמו, הפך לרב מכר גדול. בהוליווד שמו לב לכך והחלו לשחר לפתחו. גרישם התמסר ללא תנאי.



ב־1993 יצא לאור הסרט ״הפירמה״, בבימוי של סידני פולאק, הסרט הראשון המבוסס על ספרו. כעבור חצי שנה בלבד עלה לאקרנים המותחן המסחרר של אלן ג'יי פאקולה, ״תיק שקנאי״, שהטיח בנו את צמד הסופר סטארים ג'וליה רוברטס ודנזל וושינגטון, שחוקרים רצח של שני שופטי בית המשפט העליון. ב־94' זכינו לצפות ב״הלקוח״ של ג'ואל שומכר, גרסה משובחת לספר נוסף של גרישם, בכיכובם של סוזן סרנדון, טומי לי ג'ונס והילד מארק סווי, שמסתבך עם המאפיה ועם ה-FBI



הלאה. ב־96' יצא לאקרנים ״עת להרוג״, שוב בבימויו של שומכר, עם מתיו מקונוהי כפרקליט וסמואל ל' ג'קסון כאב שנקם באנס בתו. באותה שנה ממש זכו צופי הקולנוע ליהנות מעיבוד לספרו ״התא״, עם פיי דנאוויי והקמן. שנה אחר כך היה זה לא אחר מאשר פרנסיס פורד קופולה האגדי, שביים את ״מוריד הגשם״, על פרקליט צעיר שנאבק בשחיתות במערכת הצדק.



יש הטוענים שרק בשלושת ספריו הראשונים יש סיפור תפור היטב, בעל מסר משמעותי שלא נשכח רגע אחרי. אבל גרישם, כמו כל פועל ייצור מיומן, למד שלא צריך לחשוב יותר מדי, ובכל אחד מספריו הוא עדיין מנסח בחדות את המסרים החברתיים והפוליטיים שהוא רוצה להעביר. לפעמים הוא מעז להשתטות, כמו למשל במהתלה ״לשחק בשביל פיצה״, על שחקן פוטבול שנקלע לקבוצה כושלת באיטליה.



באמצע העשור חזר גרישם לתפקידו כליטיגטור, כשנעתר לבקשתה של משפחה לקבל פיצויים בגין מותו של אדם בתאונת רכבת. הוא ניצח במשפט, בדיוק כפי שגיבוריו מנצחים במאבקים שהוא מציע להם בספריו. הסוף הטוב הוא אחד הערכים המשמעותיים בתרבות האמריקאית, משום שהוא נותן תקווה למוסריים, לערכיים ולצודקים. גרישם, ייאמר לזכותו, תמיד צודק. וגם צוחק כל הדרך אל הבנק.