בפה מלא ציפייה לקניידלך קראנו כולנו בסוף השבוע על התקופה בה היינו עבדים במצרים והתחייבנו לא לשכוח. הפרשנות הרגילה, המוגשת על ידי התרבות הפוליטית של ימינו בארצנו, היא שעלינו לזכור שהיינו עבדים כדי שנתייחס יפה למשועבדים, או כדי להימנע מלהיות עבדים לכסף וליצרים וכל מיני רעיונות מבורכים שאינם הרעיון העיקרי: עלינו להיזהר שלא להיות שוב עבדים.
יש לי ידיד באיטליה. הוא לא יהודי, הוא חי ברומא בארמון עתיק ליד פיאצה די ספאניה, מה לו לחשוב עלינו בתוך היופי שסביבו? הנה מה שהא שלח לי כברכה לפסח: "אתם תמיד בלבנו, אתם חומת ההגנה בקו הראשון מול האסלאם. על כך אנו מודים לכם".
מדוע לדבר על דברים כאלה? באמת נעים יותר לא לדבר. אבל כאשר אנחנו לא מדברים על העבדים והשפחות שסביבנו, הרי הם והן לא יזכו שאפילו יחשבו עליהם לרגע. זה רע. נזכור ונזכיר, ובעיקר בפסח, את הנערות והנשים הנחטפות, ומשועבדות כאידיאולוגיה מנומקת וכמעשה מתוכנן, ולא רק כפרץ יצרים בעת מלחמה. לו ראיתם את עלון השימוש בשבויות שהוציא דעא"ש, בצורת שאלות נפוצות והתשובות עליהן, והבנתם מהי עבדות. עבדים היינו? רק שלא נהיה.
התרעות פיקוד העורף