לפני כמה שבועות ראיתי סרט קצר העוסק בתפילת נשים. למי שאינו מעורה בז’אנר, מדובר בתופעה, עדיין קטנה אך עיקשת, של נשים המתפללות במניין נפרד, שמתקיים בשבתות ובחגים. בתפילת הנשים אין כמובן מחיצה, כי אין בין מי למי לחצוץ. יש אישה חזנית, אישה התוקעת בשופר, אישה הנושאת דרשה, ויש גם אישה שקוראת בתורה.
אולי בגלל הבריקדות והלוחמנות הנלוות לקריאה הנשית בתורה. מאחורי הקול הנשי הנעים הקורא את דברי האל, אני שומעת תופי סנר במרש המלווים את הלוחמות. נכון, אי אפשר לעשות מהפכה בסדר גודל כזה בלי להילחם עליה, אבל יש לי תחושה עמומה שהניצחון במלחמה הפך להיות המטרה, ופחות הקריאה בתורה. הכיסוף הגדול, להיות קרובה יותר לעבודת השם, הפך להיות פחות בדרגתו מול שמחת הניצחון על כל אלו שרואים את האישה כמישהי שלא יכולה, פחותה מהגבר.