הבת שלי בת השש לא סופרת אותי, ואת בעלי היא כן סופרת. כשהיא לא מקבלת את מה שהיא רוצה היא צורחת, מתחצפת ומקללת. מה אני עושה לא בסדר?
“לא סופרת זה אומר לא מכבדת. כלומר כל דבר את צריכה לבקש ממנה כמה פעמים ולהתאמץ ולהשתגע ממנה, לעומת בעלך שרק אומר מילה, והופ, זה קורה. אני חושבת שהכל מתחיל בכבוד שאדם מכבד את עצמו. זה המפתח לכבוד ההדדי בין ההורה לילד. לכבד את עצמך מול הילד זה למשל להבטיח ולקיים. גם איום זה הבטחה. אמרתי ‘לא’, אני אעמוד בו. אמרתי ‘שניים’, זה לא יהיה ‘שלושה’. אני לא מלכלכת, לא מקללת, אני מכבדת את עצמי. השלב השני הוא לכבד את הילד. לא מקללת אותו, לא מכה או צובטת ולא משפילה אותו. אני מקשיבה למה שיש לו להגיד. אני לא חייבת להסכים, אבל אני מכבדת את נקודת המבט. אם אני מכבדת את עצמי ואת הזולת, יכבדו אותי בחזרה. הרבה פעמים אנחנו מוותרים לילד, מכילים, קשובים, לא נותנים לו להרגיש תסכול, מתוך מקום של המון אהבה ורצון להגן עליו. לפעמים אנחנו מנסים להקל עליו את החיים ולהראות עד כמה אנחנו אוהבים אותו ואז מוותרים, לא לוחצים, לא כופים את דעתנו. אז הילד אולי מאוד אוהב אותנו, אבל לא מכבד אותנו, וזה הבדל מאוד גדול, כי בהתנהגות שלנו כלפיו לא כיבדנו את עצמנו. למשל הבטחת לילדה שני סיפורים לפני השינה, אחרי שניים היא בוכה ומספרים את השלישי. בזה לא כיבדת את עצמך. ואם זה ככה כל היום, יוצאת ילדה שמאוד אוהבת אותך, אבל גם יודעת איך לנצל אותך ולגרום לך לעשות משהו אחר ממה שהתכוונת. את צריכה להתחיל לייצר חוט שדרה. לעשות שינוי פנימי בתוך עצמך זה לא פשוט, אבל אפשרי. כשהיא מקללת או מתחצפת, תסתובבי ותצאי מהחדר. כשהילדה צורחת, חבקי אותה ותגידי: ‘את ממש כועסת עלי, אבל אמרתי לא’. אחרי שהיא תיתקל ב’לא’ האמיתי שלך כמה וכמה פעמים, היא תתחיל לכבד אותך ותפסיק לצרוח”.
יש לנו בת בגיל שנתיים ועשרה חודשים, שלא מגיבה טוב כשאנחנו נוסעים לחופש, בין אם זה איתה ובין אם בלעדיה. בפעמיים שרצינו לנסוע הילדה פיתחה חום גבוה ונהייתה ממש חולה. אנחנו רוצים לצאת לחופש לכמה ימים ולא יודעים מה לעשות. איך פותרים את זה?
"בראייה שלי של אנשים וילדים, הגוף, הלב והמוח מחוברים. הפיזיות, המחשבות והרגשות - הכל מחובר אחד לשני. בהתנהגות של הילדה שלך יש משהו מאוד עוצמתי.
המערכת החיסונית אצלה נוחתת ברגע שהיא נלחצת נפשית מנושא הנסיעה. הגוף שלה, שמחובר לרגשות, לא יכול להתמודד עם הפחד, החשש, היעדרות ההורים, המצב החדש שהיא נמצאת בו. הילדה נהיית חולה ומפתחת מחלה, והיא לא שולטת על זה. קודם כל אל תגידי את המילים ‘חופש’ ו’טיול’. הן גורמות לילדה להיות חולה. הן עושות אצלה חיבור תת־הכרתי לרגש של בדידות ופחד של נטישה. ברגע שנוצר החיבור הזה, היא מפתחת חום. אתם כן רוצים לנסוע לחופש? אל תיסעו בלעדיה. היא עוד לא בת שלוש, היא גוזלית, צריך להגן עליה ולא לנסוע יותר בלעדיה. אפשר לחכות שנה, שנתיים, שלוש עד שמנסים שוב. מהיום תיסעו לחופשות רק עם הילדה. איך עושים את זה? בלי להגיד את המילים ‘חופש’ או ‘טיול’ תכניסו אותה לאוטו ואל תגידו לה שנוסעים לטיול. תעמידו פנים שנוסעים לגן ותיסעו למלון. באופן הכי טבעי".
אני אמא לתאומים, בן ובת בני חמש, שהולכים לשני גנים שונים. הבת בגן עירייה והבן בגן פרטי. בשני הגנים כבר היו שיחות עם פסיכולוגית ואומרים שהבת מוכנה לעלות לכיתה א’ אבל הבן עוד לא מוכן. אני מאוד מתלבטת: האם להעלות רק את הבת לכיתה א’ ולהשאיר את הבן עוד שנה בגן?
"אני ממליצה לך להשאיר אותה עוד שנה בגן. לא עושים דבר כזה לתאומים. זה לא טוב. יש ביניהם קשר חזק וזה יגרום לקנאה ועלול לגרום לשנאה. אם היא תישאר עוד שנה בגן, זה לא יעכב אותה בכלום. אין מה לפחד פה. ילד שיש לו סקרנות, רצון וידע - זה לא מעכב אותו. כדי שלא יהיה לה משעמם, תבקשי בגן שייתנו לה תפקידים חשובים. תכניסי אותה לחוגים אחר הצהריים, תענייני אותה, תפתחי אותה, תלמדי אותה לקרוא אם היא רוצה. ילד שיש לו את זה בתוכו, מגיע לזה. אני ממליצה לך להשאיר אותם בגנים נפרדים. עדיף לא לערבב אותם יחד".
מתוך תוכניתה של מיכל דליות, כל יום שישי ב-10:00 ב-103FM