הם נפגשים פעם בשבוע במרכז הארץ, רק כדי לדבר. “הורים שכולים לילדים חיים”, אומר א’, שלא ראה את ילדיו שנים. בקבוצת התמיכה הלא רשמית להורים לילדים מנוכרים חברים 140 הורים, נשים וגברים. כשהם מתראיינים, הדמעות חונקות את הגרון ומרעידות את קולם. אחת מחברות הקבוצה כבר התאבדה, אחרים סובלים מדיכאון ומבדידות. “הסטיגמה קשה, בעיקר על נשים”, ממשיך א'. “עדיין לחברה קשה להבין שילד מתנכר להורה. הם בטוחים שעשית משהו נורא לילד”. בדיוק בגלל זה מציינים היום, 25 באפריל, את יום המודעות הבינלאומי לניכור הורי, תסמונת שאומנם שנויה במחלוקת בין המומחים, אבל קורעת את ההורים.



תסמונת הניכור ההורי (באנגלית: Parental Alienation Syndrome) היא תופעה שבה ילד מתנכר לאחד מהוריו, כאשר אין צידוק לכך ועל רקע של גירושים בין בני זוג. המונח נטבע ב־1985 בידי פרופ' ריצ'רד גרדנר מארצות הברית, והוא מגדיר תסמונת של ילדים אשר חוו הסתה נגד אחד ההורים. קיומה של התסמונת, כאמור, עדיין שנוי במחלוקת בקרב אנשי מקצוע בתחומי הפסיכולוגיה והמשפט, אך משנות ה־90 היא משפיעה רבות על פסקי דין בנושאי משמורת ילדים בארץ ובעולם.



לי’ ארבעה ילדים, שלושה מתוכם בגירים ואחת קטינה. שניים מתוכם מנוכרים לו לחלוטין. למרות הסדרי ראייה שנקבעו בבית המשפט, לא ראה י’ את בתו הקטינה זה קרוב לארבע שנים. בית המשפט לא אוכף את ההסדרים.



ניסית ליצור קשר עם הילדים?


“בכל דרך שיכולה להיות. אני חסום אצלם בכל מדיה אפשרית - טלפון, ווטסאפ, פייסבוק. ניסיתי דרך בית הספר, ושם סירבו להתערב. אנחנו גרים באותה עיר, ולפעמים אני יוצא לרוץ בשכונה עם חולצה שעליה כתוב שם הבת הקטנה ו’אני אוהב אותך’, אבל גם במקרים הבודדים שראיתי אותה אני לא מתקרב. הנזק שעלול להיגרם לה אחרי כל כך הרבה זמן של ניכור הוא גדול, אבל אני מנסה לשלוח מסרים ולהמשיך להיאבק על הקשר. חשוב לי שהיא תדע שלא ויתרתי עליה. הבת השנייה ניתקה כל קשר”.



היית הורה בעייתי? היו לכם בעיות כלכליות?


“בשום פנים ואופן לא. מעולם לא היו בעיות כספיות, אנחנו משפחה מבוססת.כשנולדה הקטנה גם עברתי לעבוד במשרה חלקית וטיפלתי בה כל הזמן. היה לנו קשר מצוין. אחרי שעזבתי את הבית הייתה לי זוגיות, ואני מאמין שזו הסיבה שגרושתי הסיתה את הילדים נגדי. אבל הם לא אשמים. גם האבחון הפסיכולוגי שנעשה לי קבע שאני אב מיטיב”.



איך אתה מתמודד עם ניכור מוחלט מצדם של שני ילדים?


“זה חור שחור בנשמה, אני לא אוכל למלא אותו לעולם. כל דבר מזכיר לי את הילדים, איך היינו הולכים לים יחד. כל דבר קטן גורם לי לבכות. לבת זוגי יש ילדים בגיל של בתי הקטנה, אני רואה אותם איתה, ולבי נצבט.



“אני לא מאמין כבר במערכת המשפט. במקרים של ניכור הורי יש סחבת של שנים. אני לא מאמין שגם אם היום בית המשפט יאכוף את ההחלטה, ויתאפשר לי לראות את הילדה, ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו”.



"הילד צריך לדעת שנלחמתם". ד"ר דניאל גוטליב, צילום פרטי
"הילד צריך לדעת שנלחמתם". ד"ר דניאל גוטליב, צילום פרטי



“החיים שלי הם זבל"



ס’, בשנות ה־50 לחייה, היא כבר סבתא לנכדים שלא ראתה מעולם. על הולדתם שמעה דרך הרשתות החברתיות. שלוש בנותיה מסרבות ליצור עמה כל קשר מאז נפרדה מאביהן. “יש כמה סוגים של ניכור הורי, כאלו שמתחילים אחרי הגירושים וכאלו שעוד לפני”, היא אומרת. “במקרה שלי הילדות ראו אותי בבית מושפלת, עוברת אלימות רגשית וכלכלית, והניכור התחיל עוד קודם”.



אין ביניכן היום שום קשר?


“כלום. מלבד במקרים של הליכים משפטיים, הן לא מגיבות להודעות. הבכורה שלחה לי הודעה שבה היא מייחלת למותי, אני שולחת הודעות של 'חג שמח' ו'שבת שלום', אבל לא זוכה לשום תגובה. אמא שלי היום לא בקשר איתי, כי זה התנאי, להיות בקשר עם הנכדות שלה. על החתונה של הבת נודע לי דרך הפייסבוק”.



את עדיין מקווה לפגוש אותן?


"כן, אני רוצה להיפגש, לראות, לספר להן את הצד שלי. אני לא יכולה אפילו לקנות מתנות לנכדות שלי. הן דם מדמי.גירושים לא אמורים להשפיע ככה על הילדים. החיים שלי היום הם זבל. אין לי כלום”.



מ’ מתגוררת באותו יישוב עם בעלה לשעבר, שלקח אליו שלושה מתוך חמשת ילדיה, והיא לא רואה אותם כבר שנים. “הלכתי עם שתי הבנות הקטנות לרופאת השיניים, וכשחזרתי הביתה, הבית היה ריק”, היא מספרת.



למרות הליך משפטי ארוך ופניות לרווחה, לא זכתה מ’ למענה. “פקידת הסעד אמרה לי: ‘אין דבר כזה שהילדים לא רוצים לבוא לאמא, זו בעיה אצלך’. הילד הגדול שלי היום הוא ילד מוסת, הוא אמר לי שאני חולת נפש. אם אני פוגשת אותם ברחוב ביישוב, הם לא יאמרו לי שלום. אין שום קשר מלבד קיתונות איבה מצד הבכור. אני מנסה להתנחם בשני הילדים שאצלי, אבל קשה לי. הילדים שלי לא יתומים, יש להם אמא”.



ל’ לא מתכוון לוותר, אף שאת בתו היחידה לא ראה כבר שנה וחצי. בשש השנים שקדמו לה היה ל’ נתון לחסדי גרושתו, כדי לבלות זמן עם הבת. “היו לנו הסדרי ראייה רגילים בהתחלה, ואז גרושתי החליטה להילחם בי והגישה תלונת שווא על מעשים מגונים בילדה”, הוא מספר. “התיק נסגר אחרי חקירה, והסדרי הראייה הושבו על כנם, אך ראיתי את הבת שלי רק לפי הגחמות של האמא שלה”.



לדבריו של ל', בית המשפט קבע חד־משמעית שאסור להפריד את בתו ממנו, והוא אף משלם דמי מזונות גבוהים כסדרם. “אין מי שאוכף את הדברים האלו”, הוא אומר. “אני גם לא רוצה להביא איתי משטרה ולהפחיד את הילדה שלי. כיום הילדה לא עונה להודעות וטלפונים שלי.כשהגעתי, למשל, לראות אותה בטקס בית הספר, אמא שלה מיד הרחיקה אותה משם. הילדה שלי במרחק נגיעה ממני, וגרושתי פשוט מחקה לי את המשפחה. אני לא יכול לקבל את זה, אני רק מקווה שיום אחד היא תדפוק לי בדלת”.



“הקמנו את הקבוצה במקור דרך אתר אינטרנט", מספר א’, ממקימי קבוצת התמיכה של ההורים שחווים ניכור הורי. "יש אצלנו אנשים מכל קצוות הקשת בישראל, מרצים באוניברסיטה, עובדים סוציאליים, זה לא קשור לגיל ולא למעמד. גם אני, עד שהתגרשתי, לא ידעתי בכלל מה זה ניכור הורי”.


א’ עצמו הוא הורה לבן מנוכר, שאף שהיום הוא כבר בגיר, מסרב עדיין ליצור קשר עם אביו. “במשך חמש שנים אחרי הגירושים ניסיתי בכל דרך ליצור עמו קשר - דרך הרווחה, דרך בית הספר, דרך הצבא. כמעט ללא הועיל, פגשתי אותו אולי שלוש פעמים במהלך כל הזמן הזה. גרושתי נקמה בי דרך הילד, אני מרגיש בפוסט־טראומה. מ־2013 הפסקתי לנסות ליצור עמו קשר, התעייפתי מכל הניסיונות”.



אתה כועס?


“היום אני לא כועס ולא שונא. הקו המנחה אותנו בקבוצה הוא לשמור על שפה נקייה ולא להיכנס למלחמות מגדריות. הסובלים העיקריים הם הילדים שלנו”.



לשים גם גבולות



ד"ר דניאל גוטליב, מנהל קליני במכון שינוי, מומחה ומטפל משפחתי מוסמך, שכתב הרבה על תסמונת הניכור ההורי, סבור גם הוא שבסופו של הסיפור המפסידים העיקריים הם הילדים. "אין ספק שילדים מנוכרים סובלים”, הוא אומר. “הם מפסידים, חיים את הקונפליקט של ההורים ומשכנעים את עצמם שטוב להם, כדי לשרוד ביום־יום”.



התסמונת לא מקובלת על כולם.
“נכון, יש ויכוח בין המומחים אם התסמונת אכן קיימת, ואחת הסיבות היא שהתסמונת עדיין לא נכנסה ל־DSM (ספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי). יש הכרה מסוימת, אבל אין עדיין חותמת פורמלית. חלק מההתנגדות להכרה נובעת גם ממי שטבע את המונח, הפסיכיאטר השנוי במחלוקת ריצ’רד גרדנר, וגם מהתפיסה שזה משהו שמכוון נגד נשים, מה שאיננו נכון. אבל לא משנה איזה שם נלביש לה, התסמונת הזו קיימת ומתרחשת רק בהקשר של גירושים ומאבקי משמורת. נוצר מצב שבו הילדים מפתחים רתיעה או ניכור מוחלט מאחד ההורים במהלך הגירושים, ובמקרים הקיצוניים ביותר זה יגיע לכדי סירוב מוחלט לראות את אותו הורה תוך שימוש בנימוקים שכלל לא קשורים לגיל הילד. כשאני משווה את זה למקרים שבהם ילדים עברו התעללות או הוצאו לפנימיות, במקרים אלו הילדים עדיין רוצים קשר עם ההורה. במקרים רגילים, גם כאשר ההורה עושה דברים לא טובים לילד, עדיין הילד רוצה קשר איתו”.



האם יש סיכוי לילד כזה לחזור ולהיות בקשר עם ההורה?


“חלק מהילדים חוזרים לקשר. אני אומר להורים במצב כזה: ילד צריך לדעת שנלחמתם עליו, גם אם לכם זה קשה ומייאש, ומצד שני, צריך גם לדעת לשים גבולות”.



עד כמה התופעה באמת נפוצה? ע’, עובדת סוציאלית בשירותי הרווחה, מכירה אותה היטב: “אי אפשר לדעת כמה ילדים והורים סובלים מניכור הורי. יש גם אחוז מסוים של הורים שבמקרים שלהם באמת הייתה בעיה במערכת היחסים עם הילד, והיא גרמה לניכור. אבל לרוב יש קשר ישיר להורה שעמו הילד מתגורר. אנחנו רואים ילדים שמדקלמים את הטענות של אותו הורה בצורה שלא קשורה לגיל שלהם, בטוחים שההורה השני, שלעתים היה הורה מיטיב ואהוב עד הגירושים, הוא עכשיו הרוע בהתגלמותו. חלק מההורים המנכרים סובלים כנראה מבעיות אישיות או פגיעה קשה מאוד, אחרת אין לי דרך להסביר את הנזק העצום שהם מסבים לילדים שלהם בניתוק מהורה שני, באילוץ לקבל את הצד שלהם ובהנכחת הסכסוך בחיים שלהם. זה לא מה שהורים אמורים לעשות, גם לא בהליך גירושים כואב”.



כל זה לא עוזר למ’, שבעקבות הליך גירושים בארץ אחרת נאלצה לעזוב את המדינה ונותקה מילדיה, שהפכו מנוכרים לה בעידודו של האב שמגדל אותם עם אישה אחרת. “כבר שלוש שנים שלא ראיתי את הילדים שלי באופן נורמלי, רק למעט זמן בפיקוחו של הגרוש שלי", היא מספרת. "כל התקשורת מתבצעת דרכו. הגדול כבר לא מדבר איתי, והקטנה מדברת איתי קצרות ובפיקוח שלו. פניתי לכל גורם אפשרי, לכל סיוע משפטי, אבל החוק אומר שתיק שנדון במדינה זרה - לא ניתן להתערב בו. אין חוק שאוכף הסדרי ראייה בינלאומיים”.



איך את חיה עם הידיעה שילדייך חיים במדינה אחרת בלעדייך?


“זה חור בלב, פצע מדמם, הזמן לא עושה את שלו”.