הפרק הזכור ביותר, ואולי הסמלי ביותר, של סדרת המופת "16 ימי תהילה" של הבמאי באד גרינספן, היה על אודות משחקי מינכן 1972. הסיפור המרכזי עסק בקרב הענק בין ארה"ב לברה"מ בגמר הכדורסל. זה גם המשחק הקבוצתי הכי דרמטי בהיסטוריית האולימפיאדה - תחרות שמקדשת בעיקר את היחיד.



לא צריך להרחיב על המלחמה הקרה, האיבה והיריבות הקודרת בין שתי המדינות. האמריקאים ניצחו 49-50 עם הבאזר, אבל אז התערב ראש פיב"א, אז וויליאם ג'ונס, וכפה (לטענת ארה"ב) להחזיר את השעון לאחור - פעמיים! - ובניסיון השני הצליחה ברה"מ לקלוע סל ניצחון. הפרק על מינכן 1972 מסתיים עם ההמנון הסובייטי מלא הפאתוס (המנון רוסיה היום), כשברקע שחקני ארה"ב רותחים, יורדים מהמגרש ולא מוכנים - עד היום, אגב - לקבל את מדליות הכסף.



כמובן שאותו פרק כלל גם את הסיפור האישי הנוצץ של המשחקים: מרק ספיץ ושבע המדליות המוזהבות שלו. ואיכשהו, ברקע, הוזכר העניין ההוא. אתם יודעים, שנרצחו גם 11 ספורטאים שם במינכן.



גרינספן היה אמן בתחומו. הוא הפך את המיתולוגיה האולימפית לקולנועית עוד הרבה לפני ה־HD. הדמעות זרמו כמו מים. תוגת המפסידים מול שמחת המנצחים. נדיה קומנץ', קרל לואיס, סבסטיאן קו ושות' - כולם היו בניו על המסך. אבל הפרק על מינכן רק הבהיר איך גרינספן והתנועה האולימפית רוצים שיזכרו אותם: מתקתקים. הדרמה היא תמיד על המשטח, על המזרן, הפרקט, הדשא וכמובן במסלול הריצה ומתחת למים. סרט הקולנוע אמור לרגש אתכם, אך לא לזעזע. הרי הסוף חייב להיות טוב.



כך בדיוק התנועה האולימפית רואה עד היום את מטרתה, וכך בדיוק רוצים שאתם תזכרו את המשחקים האולימפיים - ואסור להזיז אותנו מאותה המטרה. מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר - זה ספורט, ורק ספורט. גם אם על הדרך מתרחשים דברים איומים.



ריו 2016. צילום: רויטרס
ריו 2016. צילום: רויטרס



ב־1988 נערכה בסיאול ריצת ה־100 מטר המפורסמת בהיסטוריה. לא הייתה וכנראה גם לא תהיה יריבות אולימפית אייקונית כמו זו של בן ג'ונסון וקרל לואיס. המלך האהוב מאולימפיאדת לוס אנג'לס, הנסיך האולימפי, מול הטוען לכתר, שיאן ואלוף העולם הטרי, וגם הפייבוריט. "תראו את השרירים של הבחור הזה", אמר נסים קיוויתי ששידר את הריצה, רגע לפני הזינוק - ולא ידע עד כמה השרירים האלה יהיו הסיפור הגדול. ג'ונסון ניצח וקבע שיא עולם של 9.79 שניות, אבל יומיים אחר כך הכריז הוועד האולימפי על כך שג'ונסון נטל סמים אסורים. המושג "סטרואידים" היה שגור בפי כל אוהד ספורט מאותו רגע. ג'ונסון הושעה, המדליה והשיא נלקחו ממנו, וההר הוליד כל סופרלטיב שתבחרו.



אבל גרינספן - בשם הוועד האולימפי או לא - בחר שלא להזכיר את בן ג'ונסון כשסיכם את משחקי סיאול 88'. כך בדיוק הוא רצה שתזכרו את האולימפיאדה ההיא - נטולת סמים. והנה אנחנו כאן. רגע לפני ריו. על רקע טרור עולמי, נגיף זיקה וסמים תוצרת רוסיה, מגיעים אל הבאר ורוצים לשתות רק מים נקיים. הפרק ההוא על משחקי מינכן עולה שוב בזיכרון, על רקע הסכנות שאופפות את המשחקים בריו.



מבחינה ספורטיבית, אותו קרב על הפרקט בין ארה"ב לברה"מ, בין מזרח למערב, חסר בשנים האחרונות לרוח האולימפית, ובאולימפיאדה הזו החיסרון יקבל ביטוי צורם יותר על רקע ההשעיה המוצדקת של חלק ממשלחת פוטין. שנית, יכולת הארגון המקומית עומדת כאן למבחן. אבל לא רק זו של הברזילאים, אלא גם זו של הוועד האולימפי. וכמובן שאת האלמנט המדאיג השלישי אנחנו מקווים לא להזכיר לאורך המשחקים. היורו עבר בשלום, אבל האולימפיאדה היא סמל עולמי לאחדות בין כל העמים יותר מכל אירוע אחר, ולכן גם עוצמת הדאגה נוסקת.



ועדיין, אין אירוע גדול ונוצץ, וגם מרגש, כמו המשחקים האולימפיים. ומה שנרצה להתמקד בו זה בדיוק מה שבאד גרינספן היה מציג לנו אחרי המשחקים: את יוסיין בולט הופך רשמית לאתלט הגדול בהיסטוריה, את הדרים טים מתעופפים שוב, את רפא נדאל דומע (עם מדליית זהב או בלעדיה), את פלפס פורש כמו ענק או מתבזה בבריכה. וגם את תומרקין, ששון, ריבקין, ג'רבי וחבריהם עושים לנו כבוד. ככה גם אנחנו רוצים את זה. בלי הפרעות.



באד גרינספן מת ב־2010, אבל בדיוק כמו סגירת המעגל שחוו שלשום בטקס מכובד וראוי משפחות הנרצחים ממינכן, כך גם הוא לא שכח את אותם י"א, ובסרט על משחקי ברצלונה 1992 הוא הקדיש 10 דקות תמימות לסגירת המעגל של הספורט הישראלי וחיבר בין 11 הנרצחים למדליה הראשונה של יעל ארד, שכמובן הקדישה לזכרם את המדליה. וכך, מאירוע מכאיב וטראגי, הפכו הי"א לחלק בלתי נפרד מהרגע המכונן והשמח של עם ישראל באוגוסט 1992. כך, על פי גרינספן, על פי הרוח האולימפית.