ואנדרסון דה ז'סוס, צעיר מריו דה ז'ניירו, התאים את חלומותיו לנסיבות חייו. לפני כחמש שנים הוא נשדד בשכונת העוני שבה התגורר ולקינוח האקט האלים נורה ונפצע באורח קשה. הפגיעה בעמוד השדרה גרמה לו לשיתוק חלקי, הוא הסתייע בכיסא גלגלים, אבל נותר אופטימי. הקפיד עד כמה שניתן לשמור על שגרת חייו, ניסה, בכפוף למגבלות, לעסוק בספורט, ותמיד הפיץ בסביבתו את חיוכו המפורסם.

ואנדרסון היה בדרכו להגשים את המשאלות הקטנות שלו - לזכות בחיים יותר טובים ולרכוש לעצמו מכונית. הוא כבר התקבל לעבודה חדשה, היה בעננים, אבל אז עירו הכתה בו שנית. לפני כשלושה שבועות הוא נקלע לזירת אש בין המשטרה לכנופיית סוחרי סמים, ספג קליע נוסף, הפעם בכתף, פגיעה שממנה לא התאושש. “אנחנו חיים במלחמה יומיומית", נאנח בייאוש בן דודו של ואנדרסון, ווסלי לסה. “שום סרט לא יכול לתאר באופן יותר טרגי את מציאות חיינו".

באותו סוף שבוע שבו נהרג ואנדרסון הלכו לעולמם שני תושבי ריו נוספים מכדורים תועים. ילדה בת 11 נפצעה באורח קשה - ירי בבטן ובזרוע. השטח בער. הציבור דרש פתרונות, העיתונאים ביקשו תשובות, אבל הרשויות חסרות האונים הרגיעו שלא מדובר בחריגה מהשגרה. “היסטורית, ריו זה ככה", הדהים ז'וסה מריאנו בלטרמי, פקיד הנושא במשרה המחייבת של המזכיר לביטחון הציבור, אחרי ישיבת חירום בת שלוש שעות. “אנחנו מתכוונים לפעול, אבל צריך לזכור שכבר היו תקופות גרועות יותר".

צדק. בתקופה אחרת, רק שבועיים קודם לכן, היה גרוע יותר. בסוף שבוע אחד, בתחילת חודש יולי, נרצחו ברחבי המטרופולין של ריו 27 בני אדם ו־20 נפצעו. כל זה קרה קצת יותר מחודש לפני פתיחת המשחקים האולימפיים. לתקשורת זה הספיק. היא לא ביקשה אישור מהפוליטיקאים והכריזה: אנחנו במלחמת אזרחים.

אי אפשר לדעת היום מי הטוב בריו ומי הרע. מי הפושע ומי החוק. בחודש האחרון הפגינו אזרחים נגד הטרור שמפעילים ברוני הסמים. במקביל התקיימו מחאות ציבוריות של אזרחים נגד היד הקשה שנוקטת המשטרה. בלשי המשטרה האזרחית, האחראים על חקירות רגישות, ארגנו מהומה משלהם. אלה מתמודדים עם עיכובי שכר, לא מוצאים נייר טואלט במקום עבודתם, אבל חיים בחשש מתמיד, גם במהלך חופשות. בכל רגע נתון אחת המיליציות יכולה לאתר את כתובתם ולסגור איתם חשבון.

קחו למשל את המקרה של דנילסון דה סוזה. בן 48, אב לשניים וקצין בצוות האבטחה של ראש העיר אדוארדו פאאס. לפני כחודש הוא נסע לביקור בבית חמיו, ומכונית ובה ארבעה חמושים חסמה אותו. כדור ביד, כדור בראש, המשימה הושלמה. לא ברור אם דה סוזה ניסה להגיב על החסימה. אולי ביקש למסור את ארנקו והכנופייה חשדה שהוא שולף נשק. אולי התברר לחבריה שהוא שוטר, ואז גזר הדין היה מובן מאליו. “אדם שתפקידו להגן עלינו נרצח ביום החופשה שלו", ספד לו ראש העיר. “היה לנו קשר טוב מאוד. אני מצטער על המשפחה שלו, אני מצטער על כולנו".

כביש אדום

בריו לא מתקיימת כרגע מלחמה בפשיעה אלא מלחמה בפושעים. מעגלי דם של קרבות אש, הוצאות להורג ונקמות שמוגשות כמיטב הדמיון. גם לובשי המדים משתתפים במשחק המלוכלך הזה. אין פלא, אפוא, שכדורים תועים הם האיום הגדול ביותר כיום על תושבי העיר.

החשש ליפול קורבן לאלימות הוא תמידי ומוחשי ומצריך התנהלות חיים שונה. זהירה, מחושבת, גם מזל הכרחי. בנסיעה בכביש, בהליכה ברחוב, בלימודים, בעבודה, בקניות, זה יכול לתפוס אותך בכל מקום ובכל זמן. ירידה ברמת האלימות בערים כמו ריו וסאו פאולו היא בגדר מדע בדיוני. המצב תמיד מחמיר.

כמה החמיר? ביטחון אישי הוא לא מדע מדויק, זו תחושה שהיא שונה מאדם לאדם. אבל המציאות הנוכחית מורטת עצבים יותר ויותר. כמו מחירי הדירות שלא עוצרים אצלנו, כמו הטמטום האמריקאי שנוסק בהנהגת דונלד טראמפ - לאלימות בריו, ובברזיל בכלל, אין גבול או מזור. המצב הכלכלי קשה, אין כסף, אז גונבים. המצב השתפר, יש כסף וקצת רווחה, גם גונבים.

הכביש הוא אתר הממחיש היטב את האבולוציה של הפחד. ציות לרמזור אדום הוא המלצה בלבד, מפני שעצירה לפניו קוראת לגנב. לפני שני עשורים הברזילאים נהגו לרכוש לעתים קרובות מכוניות בעלות דלתות קדמיות בלבד. כך, בין היתר, מונעים מגנבים כניסה קרקעית למושבים האחוריים. אחר כך החשיכו את הרכב - הסתגרו מאחורי שמשות כהות, בתקווה שחוסר הוודאות לגבי היושבים ברכב יגרום לשודד הפוטנציאלי לדלג לקליינט הבא. בשנים האחרונות פרחו עסקי המיגון. לא רק למיליונרים. מי שיש ברשותו הסכום הדרוש מתאבזר באמצעים נגד ירי.

ייתכן כי זה מה שהיה מציל את חייו של ז'ואן רודרידס בניטס. לאחרונה הוא נסע בריו עם משפחתו בשעת לילה מאוחרת, כולם חזרו הביתה ממסיבה. הוא נח במושב האחורי כשקליע חדר דרך תא המטען ופילח את ראשו. ז'ואן היה בן שנה וחודשיים. החוקרים העריכו שמדובר בחברי ארגון פשע שחשדו כי המכונית משמשת שוטרים סמויים, בין היתר בשל החלונות הכהים שלה, או אולי כנופיה יריבה. רק כדור אחד נורה. כנראה לצורך אזהרה. אילו החלונות היו שקופים, והיה ברור מי יושב ברכב, אולי הטרגדיה הייתה נמנעת. כשהברזילאים מתכוונים לרכוש רכב, השיקולים הם מעבר לנפח המנוע או ריפוד למושבים.

2008 הייתה שנה משמעותית בחייה של ריו. באותה עת החל לפעול פרויקט שיטור קהילתי בפאבלות, שכונות העוני הצפופות הניצבות על הרכסים, ואשר צופות אל רצועת החוף הבלתי נגמרת, בתי המלון ושכונות היוקרה. הריבון ביקש לפייס את עניי עירו, לאפשר בניית מסגרות חברתיות והשקעה בתשתיות, וכמובן אחיזה בשטחים הכבושים. הוקמו תחנות משטרה, משלטים ועמדות תצפית, עם מסר של שלום כביכול, על אדמה שנוהלה בידי תעשייני הסם.

בריו יש 38 קהילות כאלה. חלקן קיבלו בברכה את הכוחות המשחררים, באחרות התגלתה התנגדות. לחיכוך בין אנשי החוק לפושעים היה מחיר, אבל השורה התחתונה הייתה מרשימה: בין 2008 ל–2014 צומצמו דרמטית, ב–66%, מקרי הרצח בפאבלות. הושקעו אז משאבים וכסף וכוחות. היום, בזמן משבר כלכלי חמור, תגובת המשטרה לפשיעה הגואה היא אנמית. תושבים מוותרים על הגשת תלונות משום שהתחנות הקהילתיות לא מסוגלות לנפק להם אישור קבלה. פשוט אין דיו למדפסות. חלק מהבסיסים האלה אף שורץ יונים וחולדות.

לפני כשלושה שבועות נרצח ויקטור אריק - השוטר התשיעי מכוחות הפאבלות שמחוסל השנה. אשתקד שילמו שם 13 שוטרים את המחיר הזה, ב–2014 שמונה, ב–2013 שלושה וב–2012 חמישה. בין 2008 ל־2011 לא נהרג שוטר אחד. המשמעות ברורה: השטח הגיע לנקודת רתיחה. במקום מדיניות סדורה למלחמה בפשיעה מתנהלים קרבות רחוב. חוקי המשחק השתנו: גם המשטרה נמצאת תחת מתקפה. קשה להאמין שמישהו פה שמע על שביתת נשק אולימפית.

שוטרים מסיירים בפאבלה. צילום: מריו טאמא, Getty images

מנקים את השטח

מ–2012 ועד היום נהרגו ברחבי ריו בין 98 ל–108 שוטרים מדי שנה, בתפקיד ובחופשה. 2016 נמצאת בעמדה נוחה לחלוף על פני המספרים האלה. קחו למשל 12 שעות בחודש יוני שבהן נרצחו חמישה שוטרים. אבל המשטרה, כאמור, לא אדישה למספרי המוות האלה. ארגוני זכויות אדם טוענים כי בעשור האחרון היא גרמה למותם של 8,000 בני אדם במדינת ריו. על כל שוטר שנרצח בעיר בשנה שעברה, 25 תושבים איבדו את חייהם בפעולות שבהן הייתה מעורבות של המשטרה.

חמישית ממקרי הרצח אשתקד מיוחסת לשוטרים. אלה, מצדם, טוענים שהכוח שמופעל הוא הכרחי ולגיטימי כאשר חשים בסכנת חיים. עדויות משטח האש סותרות את הגרסה הזו. שוטרים, נטען בתקשורת המקומית, מוציאים להורג ללא משפט. כדור בגב במהלך מרדף. כדור בראש אם החשוד נתפס. והם בקיאים, כמובן, במלאכת השיבוש. תחקירים מצאו כי שוטרים מאיימים על עדים, משאירים נשק ברשות הקורבנות, או מביאים גופות לבתי חולים ומצהירים כי מאמצי ההחייאה עלו בתוהו.

75% מההרוגים אשתקד הוגדרו כשחורים. מדובר ברמיזה עבה לכך שמתקיים בריו, ובברזיל בכלל, מאבק גזעי ומעמדי. המסקנה מחמירה. פלה, בכבודו ובעצמו, הסביר כי קשה להבחין היום מי שחור ומי לא. יש נישואי תערובת, יש גוונים רבים לצבע העור. ובצד השני, המשטרה אינה לבנה. במשטרה הצבאית, זו שאחראית להשלטת הסדר, תמצאו את אותם אנשים שבאים מאותם מקומות. אנחנו שנינו מאותה הפאבלה.

הטענות על העלייה ברמת האגרסיביות של משטרת ריו, אומרים ארגוני זכויות אדם, מבוססות על סיפור אמיתי. כך קרה לפני משחקי פאן אמריקה בעיר ב–2007, וטרם אליפות העולם בכדורגל ב–2014. השוטרים מנקים את השטח כדי להציג לעולם מראה ידידותי יותר לסביבה.

המציאות הזו מזכירה בוודאי את הסרט “עיר האלוהים" משנת 2002. אז מה חדש בפאבלה המפורסמת? לפני כחודש נהרגה בקרב יריות בת דודתו של סוחר סמים מקומי הידוע בכינויו “סם". לפני שבועיים שוטר נפצע בפעילות לאיתור סמים ונשק. בשבוע שעבר נפצע שוטר בכתפו במתקפה על תחנת משטרה. טעימות בלבד, עסקים כרגיל.

רשויות ריו ומארגני האולימפיאדה ביקשו לבודד את הקהילות מהמתקנים שבהם יתקיימו התחרויות ומאזורי הבילוי שיארחו את התיירים. קהילת עיר האלוהים שוכנת סמוך לשכונת היוקרה בארה דה טיז'וקה במערב ריו. כאן הוקם הכפר האולימפי. פה נמצא גם הפארק האולימפי. ואולם תושבי המקום מתלוננים על זליגה מסיבית של אלימות אל רחובותיהם ובתיהם לאורך החודשים האחרונים. התלונות מקבלות ביסוס בטבלה: בארה מדורגת בצמרת מקרי האלימות בעיר. דווקא ב–2016, לקראת אירוע השיא הספורטיבי, כל המדדים בריו מציגים עלייה עקבית במה שמוגדר “תמותה אלימה": רצח, שוד אחרי רצח ופגיעה גופנית עד מוות.

היעד מספר אחת הוא תיקים של נשים. אחר כך כרטיסי אשראי, ארנקים, טלפונים סלולריים ואופניים. בין ינואר למרץ השנה חלה עלייה במקרי האלימות בכל רחבי העיר ביחס לתקופה המקבילה בשנה שעברה. 7% יותר מעשי שוד ברחוב, עלייה של 21% במקרי שוד באוטובוסים, תוספת של 40% לגניבות של ניידים, ו–15% של רכבים.

במקרים רבים אירועים אלה משתבשים והופכים אלימים הרבה יותר. זה קורה לא פעם במהלך מקרי שוד המוניים. כנופיה סוגרת חוף ומגלחת את כל מה שיש למתרחצים להציע. המתווה הזה קיים במספר גזרות. חדירה לבניין מגורים, קשירת השומר בכניסה וביקורי בית מפתיעים. סגירת מנהרה בכביש מהיר - השודדים חוסמים את היציאה, אין דרך לחזור, ואז מתבצעת דרישת תשלום מנוסעי הרכבים.

בריו מומלץ לא להתחכם, אחרת גומרים בתוך שק שחור שזרוק על החוף. תושבי העיר שרצו להנאתם לא מזמן בקופקבנה חלפו על פני אחד כזה, כנראה בלי לדעת שמדובר בגופה שבותרה. וכל זה ממש בסמוך לאתר שיארח את טורניר כדורעף החופים.

זהירות, חפץ חשוד

הקריוקס, אנשי ריו, מתמודדים בשבועות האחרונים עם מבחן נוסף, הטרור. הם חושדים באנשים מיום לידתם ועכשיו נדרשים לשים לב לחפצים חשודים. קמפיין שעלה בעיר מסביר לתושבים איך לזהות אותם, את מי להזעיק, וכמה חשוב לא לגעת ולא להתקרב. פתאום הם עורכים היכרות עם רובוטים משטרתיים שמנטרלים תיקים ללא בעלים.

במהלך משחקי המונדיאל התוודעה גם ברזיל לדאע"ש. פה ושם ידיעות וכתבות על אודות הכוח החדש שמשליט אנרכיה במזרח התיכון הרחוק. בתוך שנתיים המפלצת הזו שטורפת את אירופה הפכה לאיום הגדול ביותר עליה.

ברזיל מתגאה בהיותה אחת המדינות הבודדות באו"ם שמקיימות יחסים דיפלומטיים עם כל החברות בארגון. באמצעות מדיניות ה"בסדר עם כולם" היא מבקשת לצבור כוח כמעצמה דיפלומטית ולהניב הישגים כלכליים. במקביל היא מסכלת אפשרות של טרור בתחומה. הברזילאים ראו מה איראן עוללה לשכנה ארגנטינה והעדיפו לשמור על דו־קיום. רק שהיום האיום הוא לא מדינתי. דאע"ש, גרורותיו ודומיו פועלים באופן עצמאי ולא נדרשים לתת דין וחשבון למועצת ביטחון זו או אחרת.

בסקר שנערך לאחרונה, שמונה מתוך עשרה תושבי ריו השיבו שהאלימות עלולה לגרום לכישלון של המשחקים. אלא שהאלימות היא עניין שבשגרה. פעילות דאע"ש באירופה והאיומים לפגוע במשחקים האולימפיים הכניסו את העיר לכוננות גם מפני טרור. נערכו תרגילים המדמים פיגועים בתחבורה הציבורית, גם תרחישים של מתקפה בנשק כימי. די היה בשימוש בנוזל אדום המדמה דם כדי ליצור בהלה. המראות האלה שפורסמו בתקשורת היו כנראה קשים מדי. ועוד לא הגענו לדבר האמיתי.

החשש הפך מוחשי עם מעצרה של חוליה מקומית בחשד לקשר עם דאע"ש ולתכנון פיגוע במשחקים. פתאום בטלוויזיה הברזילאית מספרת בחורה צעירה על בעלה שהתאסלם והתמסר לדת והפך לאדם טוב יותר ואז נעצר והיא לא מבינה למה. מספר בני האדם הנרצחים בריו מבהיל, אבל "המדינה האסלאמית" הוא אופרה אחרת.

תושבים בעיר מעידים שהכוחות העצומים שהתמקמו בסביבתם שינו את חייהם. הם חשים ביטחון לצד עשרות אלפי חיילים של הצבא הפרושים ברחובות וכלי המלחמה הכבדים החונים ליד הבית. כל הגזרה רושתה באלפי מצלמות, עכשיו רואים הכל. אולי, היה מי שתהה, כדאי לחזור לימי הדיקטטורה הצבאית. צריך רק להביא בחשבון שהכוחות המזוינים של הרפובליקה, שתפסו פיקוד על אבטחת האירועים, לא מצליחים לסכל את הפשעים הקטנים. אפשר לבדוק, למשל, אצל סוכן פדרלי שהגיע גם הוא לריו כדי לתגבר את המשטרה המקומית. אפילו הוא נשדד. נפרד בצער מהשעון, מהטלפון הסלולרי ומנשקו האישי.

בסוף השבוע שעבר עדכנו הרשויות בסין את אזהרת המסע לאחר שהמשלחת שלהם ומספר אנשי תקשורת נפלו לידיים הלא נכונות ונשדדו. הסינים בריו נדרשו להשאיר את תכשיטיהם ושעוניהם במלון ולא לשוחח בפומבי בנייד. נאמר להם להישאר רגועים ולעשות כמצוות התוקפים. למעשה, הם התבקשו לאמץ את הוראות הבטיחות המוכרות ברחבי העיר.

ועוד המלצה לסינים: לא לסמוך בעיניים עצומות על שוטרים. קחו לדוגמה את המקרה של לוחם הג'יו ג'יטסו מניו זילנד, ג'ייסון לי. הבחור הקשוח התגורר בריו בעשרת החודשים האחרונים. לפני שבועיים הוא נחטף על ידי שני חמושים ונאלץ לשלם 2,000 ריאל כדי לזכות בחופש. כעבור מספר ימים הוא זכה לביקור בית לילי מאיים. זה הספיק לו. הוא ארז את עצמו ואת חברתו ונסע לשדה התעופה. מטורונטו, קנדה, דיווח לי שראה את המוות מול העיניים. המעניין בכל הסיפור הזה הוא שהחוטפים והמבקרים היו שוטרים.

יותר נזק מתועלת

האולימפיאדה הייתה אמורה לסייע לברזיל לבסס את מעמדה כמעצמה עולה, מדינה עם מוניטין בינלאומי, אחת ששווה לשים עליה כסף, אבל עושה רושם שהיא הפכה לנטל. המשחקים נפלו עליה בזמן הכי גרוע. הרי הזמנים השתנו, הצמיחה הכלכלית פינתה את מקומה למשבר כלכלי מעיק, והיציבות השלטונית התחלפה בכאוס שמהול בעוד מחלה ברזילאית טיפוסית. הכוונה לשחיתות פוליטית, לא לנגיף הזיקה.

הראשון שזיהה את הבושות שיצאו מהכפר האולימפי - תלונות ספורטאים על מקום לא ראוי למגורי אדם - היה הציבור. האזרח הקטן בברזיל יודע עם מי יש לו עסק. בסקר שנערך על ידי מכון דאטפוליה, 63% השיבו שמשחקי ריו יגרמו ליותר נזק מתועלת. מחצית הנשאלים הביעו התנגדות לקיומם. האולימפיאדה היא חלון ראווה למדינה, וכל שנשקף ממנה, לפחות בהיבט הארגוני, הוא בלגן של עולם שלישי.

נשיא ברזיל בפועל, מישל טמר, יכריז היום על פתיחת המשחקים. הפרזידנטה, בקרוב בן 76, יופיע ביציע הכבוד עם אשתו הצעירה והמצודדת, מלכת יופי בעברה. גם בנם הקטן יהיה שם. וגם חמותו של הנשיא. למעשה, רשימת האורחים שלו כוללת 42 בני אדם.

מי שלא יתייצבו לאירוע הם חמישה נשיאי ברזיל בעבר. כולם, כמובן, הוזמנו, אבל סירבו בנימוס. יש בכך כדי להמחיש את השבר הגדול בין העם למנהיגיו. הבכירים יודעים שלא יזכו למחיאות כפיים. שניים מהם, אנשי השמאל לולה דה סילבה ודילמה רוסף, מסובכים עד הראש בחקירות. לולה, מנהיג סינדיקטים אמיץ בזמן הדיקטטורה, מסביר בימים אלה בין היתר איך הפך לאיש ציבור בעל נכסי נדל"ן מרשימים. דילמה, הנשיאה המושעית, מתמודדת עם חשדות לשימוש לא חוקי בכספים. “מיזוגיניה פוליטית", היא הגדירה את תהליך ההדחה שלה, והבהירה כי לא תשב ביציע הלשעברים.

ריו היא עיר שמחה ואלימה. יפה וקשה. מסבירת פנים ומסכנת חיים. כמו ברזיל. בזמן שהאזרחים משוועים להגנה, לחיים, נבחריה, כמו גנבי העיר, שודדים אותם במחשכים. נהרות של דם זורמים בה, אבל היושבים למעלה מתעוררים רק כשמגיעים אורחים מחו"ל.

נקמת הציבור צפויה להגיע היום. טמר מודע לשריקות הבוז שמצפות לו. הוא יכריז רק את מה שדורש הפרוטוקול האולימפי, משפט אחד בלבד, עשר שניות. אבל יושבי אצטדיון המראקנה לא יוותרו על המחאה שלהם כלפי ראשי המדינה. היא תהיה קצרה, אבל מיליארדים ברחבי העולם ישמעו אותה.