אוכל סרטים: לעזוב את לאס וגאס

לא בטוח ש'לעזוב את לאס וגאס' הוא מסוג הסרטים שיגרמו לכם לרצות לשתות. אבל אם אתם חזק בעניין, יש מצב שהוא יגרום לכם לפתח יחסים קרובים עם הכבד שלכם...

אני לא חושב שבהיסטוריה של הקולנוע ישנו סרט רווי באלכוהול יותר מ'לעזוב את לאס וגאס'. כמות הוודקה, טקילה וברבן שניקולס קייג' שותה בסרט הזה, מכיל, בעיניי, את כל האלכוהול שנשתה באותו עשור בכלל הסרטים גם יחד...

אבל האם הסרט הזה גורם לנו לרצות לשתות? לא בטוח. אם לצורך העניין הסרט 'קפה וסיגריות' יכול לגרום לנו, ובכן, לרצות לעשן סיגריות ולשתות קפה, לא בטוח ש'לעזוב את לאס וגאס' יגרום לנו לרצות לשתות, אפילו שיש די מעט פריימים ללא אלכוהול בסרט הזה.

בסך-הכל מדובר על דרמה רומנטית שבה בחור פוגש בקבוק וודקה ולאחר מכן פוגש נערת ליווי מתוסבכת עם לב זהב. סיפור אהבה לא אפשרי, אבל חזק מאוד שיגרום לכם לחשוב קצת על זוגיות ועל אהבה שמנצחת הכל, במובן הכי טהור שלה.

הסרט מספר על בן (ניקולאס קייג'), תסריטאי מלוס אנג'לס שבעקבות התמכרותו לאלכוהול מאבד את אשתו ובנו ולאחר מכן גם את מקום עבודתו (אם כי לא ברור מה הגיע קודם, הפרידה או ההתמכרות). הוא מחליט שפאק איט אול, מוכר את כל נכסיו ומחליט להרוג את עצמו, אגב שתייה מרובה של אלכוהול בעיר החטאים לאס וגאס.

הוא שוכר חדר קטן במוטל, רוכש כמויות אלכוהול שלא היו מביישות חנות ליקר ושותה, ושותה. בשיטוטיו ברחבי וגאס הוא פוגש במקרה את שרה (אליזבת שו) לאחר שכמעט דרס אותה והוא שיכור לחלוטין. הוא קונה את זמנה ומשם מתחיל סיפור אהבה בלתי אפשרי שבו הוא אומר לה שלעולם לא תבקש ממנו להפסיק לשתות והוא לא יבקש ממנה להפסיק לעסוק בזנות. הזוג המושלם.

סיפור אהבה די בסיסי

לכל אורך הסרט ישנו פסקול ג'אזיסטי ואפל שמורכב רובו משירים של סטינג ולמרות זאת מדובר בסרט ממש מומלץ. ניקולס קייג' משחק דמות שאינה פקחית, אפילו לא לרגע אחד. מהרגע שהוא מתעורר ועד שמתעלף הוא פשוט שותה כמויות אדירות של אלכוהול, בעיקר וודקה ופור רוזס ברבן ובעיקר היישר מהבקבוק. מדי פעם הוא יושב בברים ומסתבך במכות וכו'.

'לעזוב את לאס וגאס' הוא סרט משנת 1995 שבוים ונכתב על-ידי מייק פיגיז, שעשה איזה דבר או שניים בקולנוע וגם קצת בטלוויזיה (ביים כמה פרקים ב'סופרנוס' המופתית). הסרט היה מעומד לשני פרסי אוסקר באותה השנה, וזה לגמרי לא מפתיע. חשוב לציין שהסרט חסר מנוחה. כלומר, מצד אחד יש לנו סיפור אהבה די בסיסי, אבל הרקע הוא של הדמויות. היא שעוסקת בזנות, הוא שמבלה את יומו בלמות משתייה מופרזת של אלכוהול וכמובן, הרקע של הכל – העיר לאס וגאס שלא נחה לדקה ומוציאה את הרע מכולנו ובעיקר לא שופטת.

מכאן נחזור לנקודה שהסרט לא ממש עושה חשק לשתות. אנחנו רואים את הרעידות של בן בבוקר כשהוא עדיין לא שתה, את השטויות שהוא עושה כשהוא שיכור ואת ההתעלפויות הרבות כמו גם את ההקאות. מהצד השני אנחנו רואים את העולם הנורא של הזנות, שאפילו שבווגאס מנסים לצייר אותו כעולם זוהר שבו הנשים בוחרות לעסוק במקצוע ושהכל מסודר ונקי, אנחנו מגלים עד כמה, כמו העיר כולה, מדובר באשליה.

למרות ההבטחה אחד לשני שהם לא ינסו להניא את עצמם מהמטרה שלהם (שלו לשתות למוות ושלה להמשיך לעסוק בזנות), זאת דווקא שרה שמנסה בשלב מסוים לעצור את הכל ולנסות לבנות חיי זוגיות נורמליים, ומבקשת ממנו ללכת לרופא. הוא כמובן מסרב, וממש לא בנימוס, מנסה לגמור את הכל ואף בוגד בה ומצד שני, מה כבר אפשר לצפות מאדם עם מנגנון הרס עצמי שכזה.

אז למה לראות את הסרט? קודם כל כי גם אליזבת שו וגם ניקולאס קייג' נותנים את תפקיד חייהם בסרט. למעשה, אני די בטוח שאחרי הסרט הזה קייג' התחיל לקחת רק תפקידים שמכניסים לו הרבה כסף ובסרטים מאוד לא איכותיים, ואליזבת שו אף פעם לא היתה כוכבת גדולה. חוץ מזה, במחקר עבור הסרט, קייג' היה בבינג' של שבועיים שתייה רצופה בדאבלין כדי להבין מה זה להיות שיכור 24/7.

תוסיפו לזה תקציב נמוך והמון רצון מצד כל הצוות שהסרט הזה יקרה, אה, וגם שכחתי שמדובר על עיבוד לרומן אוטוביוגרפי שבסופו, מיד לאחר שידע שהסרט הולך לצאת, התאבד הסופר. ועוד דבר קטן, שתו באחריות. סתם, אבל קצת כן בעצם.