היום כבר מדברים פחות על חיבתו של רבין לוויסקי. אולי כי מרוב גשרים ומחלפים על שמו, משתדלים שלא להפריע את מנוחת המורשת...

הלילה של ערב שבת בראשית נובמבר בפריז היה קר במיוחד. אחרי שהמארחים ניסו לגרור אותנו לסיבוב לילי ברחובות, חזרנו, רעייתי הטרייה מאוד ואני, קפואים אל הדירה והתכוננו אל ארוחת הערב. פייר, היה אז סגן מנהל בית-ספר מקומי וחובב יין מושבע. כצרפתי מיומן הוא שמח על החברה שהגיעה מהלבנט ועל שולחן האוכל הוא הכין מבעוד מועד 3 כוסות יין לצד כל צלחת. היין - מהאדום ועד המבעבע - נבחר על-פי המנה והסדר הפרנקופילי הנכון. הנשים, לא התעניינו בשתייה, ועד חצות חיסלנו פייר ואני בחריצות ובאדיקות את שלושת הבקבוקים...

היו מי שהעידו שהדיבור שלו היה דווקא שוטף יותר אחרי כוסית או שתיים, ושהוויסקי אפילו המיס לו קצת את הביישנות...היו מי שהעידו שהדיבור שלו היה דווקא שוטף יותר אחרי כוסית או שתיים, ושהוויסקי אפילו המיס לו קצת את הביישנות...
היו מי שהעידו שהדיבור שלו היה דווקא שוטף יותר אחרי כוסית או שתיים, ושהוויסקי אפילו המיס לו קצת את הביישנות כשאנו תשושים מהאינטנסיביות של הטיול בפריז החשוכה תחת האפס, מהאוכל המתחכם של פרנסואז והאלכוהול של פייר, פינינו עצמנו אל הדירה הסמוכה והתעלפנו בחדר השינה. לא יצאה שעה ונשמעו דפיקות נמרצות בדלת. מי לעזאזל דופק באמצע הלילה על דלת הדירה שלנו בפריז, הבטנו זה בזה בעיניים טרוטות מעייפות. ניגשתי אל הדלת וזה היה פייר הגבוה בפיג'מה. תוך שהוא מדמה אקדח באצבעותיו (כאיש חינוך צרפתי הוא הקפיד לא לדעת אף לא מילה אחת באנגלית), הוא מלמל משהו שנשמע כמו "רבין, בּוּם בּוּם". מפני שמדובר היה בשפה אוניברסלית, חזרתי בצעדים כבדים אל חדר השינה ואמרתי לזוגתי "אני חושב שירו ברבין". מה שלא אמרתי לה זה שאני חושב שכרגע גם הלך לנו לעזאזל הירח דבש בפריז. למחרת בבוקר, כשיצאנו אל הרחוב הקפוא ולמרות יום הראשון השומם, בישרו מהדורות מיוחדות של העיתונים הצרפתיים מעל הדוכנים בשחור-לבן ובצירוף תמונתנו של המנוח: Rabin Assassiné! עשרים שנים אחר-כך, ולמרות שרצח רבין לא הרס לנו את החופשה (מנגנוני הדחקה והכחשה מפוארים קישטו את העצים בגני טילרי בצבעים יפים של שלום עולמי...), אני יושב לכתוב כמה מילים על הג'ינג'י ההוא, שהיה מפקדו הצעיר של אבא שלי בפלמ"ח, ושהמוות האכזרי שלו הכה את המשפחה כה חזק, כאילו בירידה במדרגות ההן נרצח בשר מבשרה. אני כותב עליו באתר שעוסק באלכוהול משום ששלוש שנים לפני הרצח הסתובבו בארץ אנשים עם שלטים שהוקיעו את רבין כאלכוהוליסט והוציאו דיבתו רעה.
וויסקי-ויילד-טרקי-בקבוק-347x1024וויסקי-ויילד-טרקי-בקבוק-347x1024
עזבו, שנה לפני שזימר את עצמו אל הקונצנזוס בעצרת ההיא בכיכר, יצא אותו אביב גפן באחד מהפזמונים שלו עם השורה: "מי זה שם הולך שיכור? ראש הממשלה". זה היה אחד הקמפיינים המכוערים והמרושעים שידעה איזושהי מערכת בחירות. לומר על אימא של פרס יבדל"א שהיא ערבייה זו פארסה שיכולה להיתפס כהומור של נמוכי מצח, אבל להציג אדם מבוגר שכל חייו הם תרומה למדינת ישראל כאלכוהוליסט, רק משום שהוא יודע פה ושם לשתות גם כוסית וויסקי, זה להיות חרא של בנאדם. וגם מפני שאין לי ספק שכמעט כל מי שהסתובב עם שלט "רבין שיכור" ב-1992 שתה הרבה יותר ממנו. מישהו המקורב לרבין הסביר פעם שרבין היה פשוט ג'ינג'י, ושאדמונים נוטים יותר בקלות להעלות סומק אחרי שתיה, אפילו של כוס יין אחת. לא משנה בכלל אם זה נכון או לא, ממתי מישהו צריך להתנצל על כוסית או שתיים. רבין היה לפני הכל גבר. אבל גבר אמיתי. תחשבו על סטיב מקווין. לוחם, שקט, אפילו ביישן. לא ביישנות מצועצעת. ביישנות השמורה רק למי שתוכו כברו, וכזו שבאה מתוך ישירות פלמ"חניקית, המקדשת את הדוגרי ומתעבת את בלבולי הביצים. מי לא היה רוצה להיות חבר של סטיב מקווין? אם יש כזה, שיאנפרנד אותי כאן ועכשיו. רבין לא נתפס מעולם כשהוא שיכור, וכל ההשמצות על ההתמוטטות ההיא המפורסמת בששת הימים שנבעו לכאורה משתייה מופרזת התגלו כשטויות במיץ עגבניות. יתרה מזאת, היו מי שהעידו שהדיבור שלו היה דווקא שוטף יותר אחרי כוסית או שתיים, ושהוויסקי אפילו המיס לו קצת את הביישנות. בשורה התחתונה, היום מדברים הרבה פחות על חיבתו של רבין לוויסקי. אולי כי מרוב בתי-ספר, גשרים ומחלפים על שמו, משתדלים שלא להפריע את מנוחת המורשת. אני חושב שזו טעות. תכניסו לכם לראש - אין מה להתבייש. כשאתה מסתכל על חשבון ההוצאות של הזוג המלכותי היושב היום בסמולנסקין 9, פינת בלפור בירושלים, אתה אפילו מתגעגע לקצין הצעיר ההוא שחזר מקורס פיקוד ומטה בארצות-הברית עם הבשורה החדשה: יש משהו טוב בעולם הזה, והוא זמין, וחוקי וטוב – וקוראים לו וויסקי. אגב, הוכח כבר מזמן שאתה יכול להיות בנאדם מבוגר, ולעמוד בראשות ממשלה שלא מתביישת לכבוש שטחים במזרח-התיכון, לרמוס את המקומיים ואת התרבות שלהם, ולא לדעת מה בדיוק לעשות עם כל השטחים הכבושים האלה – ועדיין להיות אחד המנהיגים הדגולים של המאה ה-20. אני מדבר כמובן על וינסטון צ'רצ'יל, שלא רק שהיה חובב שתיה ידוע, הוא גם התגאה בזה ונהג להתלוצץ על כך לא פעם ובלא מעט אמרות שפר חינניות המלוות אותנו עד היום. אז בימים אלה, כשאתה מסתכל מסביב אל הלא נודע, אתה רק מייחל שהמנהיגים שלנו, מכל הצדדים, ימין מול שמאל, או ערבים מול יהודים, פשוט ישימו את התחת שלהם סביב שולחן, ובמקום להציב בין הניצים עורכי-דין ויועצים דמיקולו, להניח ביניהם בקבוק וויסקי טוב, ושייצאו משם רק אחרי שיעלה מאחורי הדלת צחוק בריא של שיכורים. והלוואי ובסוף כל זה ייצא אחד הצדדים מהחדר, ייגש אל המיקרופון כתב של ערוץ 2 המופתע, ויאמר לו את השורה המפורסמת ההיא, שאמר עייזר וויצמן על הקבר של רבין: "אכלנו כמה דברים טובים, שתינו כמה דברים טובים", ושלום על ישראל. הזמן עובר ואתה חסר חבר. סאלוט!