סיירת סנהדרינק חורשת את הארץ בחיפוש אחר מזיגת הבירה המושלמת. והפעם: "דיקסי" בתל-אביב…

סיימנו פגישה בערך בעשר וחצי ברמת-גן, ואחרי ששתינו שני סיבובים של גולדסטאר בפתחה של חנות משקאות סמוכה - שגם אליה עוד נידרש בעתיד (בכל זאת חנות משקאות עם ברזי בירה פעילים, זה משהו שצריך להעריך), התחילה הבטן לקרקר והרגשנו שאנחנו בשלים למשהו קצת יותר מחייב, אז עברנו ל"דיקסי" - הלא מאוד רחוקה.
"דיקסי" הוא לא מקום לספר עליו בהתרגשות לחברים ה"פודיז" שלך או לצלם את המנות ולהעלות לפייסבוק כדי לגרום לחברים שלך לרייר..."דיקסי" הוא לא מקום לספר עליו בהתרגשות לחברים ה"פודיז" שלך או לצלם את המנות ולהעלות לפייסבוק כדי לגרום לחברים שלך לרייר...
"דיקסי" הוא לא מקום לספר עליו לחברים ה"פודיז" שלך או לצלם ולהעלות לפייסבוק כדי לגרום לחברים שלך לרייר... תכף אשוב למילניום השלישי, אני מבטיח, אבל בינתיים קצת נוסטלגיה. השנה היא 1993, ואנחנו, כמה גורי-עיתונות קוראים בשקיקה את ביקורות האוכל של רון מיברג ב"חדשות" עליו השלום (העיתון, כן), כשהוא מספר על "דיינר", מילה שהילכה עלינו קסם, כמו באמריקה. אין לי אפילו מושג מאיפה אספנו את הכסף - סטודנטים תפרנים שסופרים שקל לשקל בשביל בירה, אבל כשאתגר קולינארי חדש הפציע בסביבה, היינו מוכרחים לבדוק אותו והתייצבנו לארוחה בדיקסי שהסתיימה בתפילה שכרטיס האשראי יעבור. אני אפילו לא זוכר אם הארוחה ההיא היתה טובה כמו שציפינו או שהתברר שוב שעיתונאים אוכלים טוב יותר במסעדות, גם כשהם מחויבים לכל כללי האתיקה. לעומת זאת, את הארוחה השנייה שלי בדיקסי אני דווקא זוכר היטב: סוף 1993, ואני מתחיל לכתוב על פרסום במקומון תל-אביבי שכבר לא קיים מזמן. קשה לי להסביר מה קורה לילד בן 24 שעוד לא חרך מקלדת ושכל הפרסומאים הכי חשובים בענף שרק החל לזנק בעקבות כניסת הטלוויזיה המסחרית - חפצים ביקרו. הכלל שלי היה שעד לרמת הדרינק אני נותן להם להזמין אותי, אבל בארוחות משותפות, אני משלם את חלקי בחשבון. כך הגעתי לדיקסי ביחד עם אחד מחשובי הפרסומאים לארוחת-צהרים. לשמחתי אחת המלצריות היתה החיילת הכי יפה במקום שבו שימשתי, שנתיים קודם, כמאבטח - והיא, שכמעט לא ראתה אותי ממטר בשעה שסגני-אלופים וצפונה חיזרו אחריה בלהט (היום קוראים לזה "הטרדה"), התחילה להתחנף כשראתה אותי עם הלקוח הכי קבוע וחשוב של המקום, יושב ככה לצהרים, כאילו כלום. אכלתי "ניו יורק סטייק" והפרסומאי הבכיר הסתכל בי במבט נוגה לנוכח הבחירה בבשר אדום וציין: "נו טוב, בגילך אתה עוד יכול להרשות לעצמך, אני צריך לשמור". את האמירה ההיא קשה לשפוט היום, מאחר שאותו פרסומאי הלך לעולמו - לא ממש בדמי-ימיו, אבל בוודאי בטרם-עת, לפני כמה שנים. מאז הועם מעט זוהרה של "דיקסי", פחות בגללה ויותר בגלל שמסעדות טובות החלו לזהור על רקע שמי העיר, רגע לפני שעידן "מסעדות השף" באלפיון העליון החל. אחרי כמה שנות היעדרות חזרתי ל"דיקסי" אחרי שהשף חיים כהן הפך לבעליה, נישא על תהילת "שום, פלפל ושמן-זית", אבל עוד לפני היסטריית "מאסטרשף" - ומאז אני מקפיד "לשלם לה ביקור" כמו שאומרים במקום ממנו שאבה את השראתה, בכל פעם שאני בסביבה.
דיקסי - אווירהדיקסי - אווירה
בחזרה לאביב 2015, רגע לפני שיגיע השרב. "דיקסי" אינה מקום לספר עליו בהתרגשות לחברים ה"פודיז" שלך או לצלם את המנות (הגם שחלקן נאות למדי) ולהעלות לפייסבוק כדי לגרום לחברים שלך לרייר (אילו הומצא הפייסבוק רק למטרה זו, הרי שוויתור ההורים לבית צוקרברג על אמצעי-מניעה באותו לילה גורלי, לא היה לשווא), אבל היא מספקת משהו נדיר במקומותינו: האפשרות לחזור למסעדה ברמה גבוהה יחסית, כבר יותר מעשרים שנה ולדעת בדיוק מה אתה מקבל. יקרה יחסית, אבל לא כואבת בכיס, טעימה, לפעמים מאוד, אבל לא מחלקת את החיים ל"לפני ואחרי", ובעיקר - מתאימה כמעט לכל סיטואציה, גם מתוקף היותה פתוחה 24/7: סיימת פגישה במקום קרוב? תן לה בעסקית! בא לך לצאת בערב בג'ינס וטי-שירט למקום שבו לא תיתקל במכרים שיאכלו לך את הראש - לך על זה. סיימת בילוי אסור שאתה נורא רוצה להמשיך באיזה ביס עם מישהי שאסור לך להיראות בחברתה באור-יום? אין כמו דיקסי לארוחה של שלוש לפנות בוקר, וכן - גם אם הילדים התעוררו מוקדם בשבת גשומה (כמה קשה לדמיין שבת גשומה כשבחוץ כבר יותר משלושים מעלות...) ובא לך "לעשות משהו", אבל לא מסוג הפעילויות שרוצחות לך את השבת (כמו לנסוע לחזות בפריחת אירוס הגלבוע) - קח את הילדים לרדת על מגדל הפנקייקס המפורסם והחזר אותם הביתה כשהם מצופים בסירופ מייפל - עוד לפני שאימם אסירת התודה התעוררה משנת יופייה האבוד. לא באה כל ההקדמה הזאת אלא כדי לומר שקשה לי מאוד לנתק את ברזי הבירה של "דיקסי" מהווייתה הקסומה בעיני. אך לצערי, הקסם פג עם השלוק הראשון של הגינס. היא היתה שטוחה לגמרי, כמעט דלוחה, לא קרה מספיק לטעמי ונעדרת גיזוז סביר - נתון מפתיע בהתחשב בכך שהחביות נמצאות על גג קומת המרתף, כלומר ממש מתחת לרצפת-הבר. נדיר שאני מתקשה לרוקן פיינט של גינס, אבל לצערי בביקור שלנו ב"דיקסי" התקשיתי לעמוד במשימה. מסביב שתו טובורג, ויינשטפן, לה שוף ואפילו גולדסטאר - מה שהוסיף אוטומטית לניקוד, כי אנחנו מאוד אוהבים מקומות שמערבים בין יצרנים ויבואנים. עברנו לסטלה ארטואה, כי אם יש משהו ששלושה גברים מבוגרים ונשואים עד מאוד יודעים לעשות, זה להתפשר - ולא שסטלה היא כזאת פשרה, הו לא - אבל בואו ונודה שלא היינו מזמינים אותה בכלל לו היתה אהבתנו השחורה נותנת לנו את כל מה שאנחנו אוהבים לקבל ממנה. הסטלה היתה טובה יותר, הגם שממש כמו הגינס הוגשה מעל תחתיות של גולדסטאר. בינתיים עזר לנו הברמן החביב למשוך עם צ'ייסרים של וודקה, תוך כדי לעיסה. שכננו לבר ציין שהטובורג שלו טובה, אבל לא טעמנו. מה שכן, לגמנו זה מכוסו של זה וזיהינו שחלק מהבעיה היא בכוסות: בכוסות נקיות יותר הבירה נראתה טוב יותר והיתה גם טעימה יותר. לא יכולנו שלא להשוות בינה לבין הסטלה ארטואה שלגמנו כמה ימים קודם לכן על הבר של מסעדת הבשרים "הדסון". הבעיה היא שהסטלה של "הדסון" היא בנצ'מארק שקשה לעמוד בסטנדרטים שלו, ולכן ניסינו להיות יותר נדיבים כלפי הציון. האוכל אגב, נשאר טעים כשהיה: לא משהו לעוף עליו בפייסבוק, אבל בדיוק האוכל שצריך כשנמאס לך מהעולם שהפייסבוק הוא מרכז הווייתו. אז מה היה לנו?  
מזיגהמזיגה
  מזיגה: הגינס נמזגה בשלבים, כמו שכתוב בספר, רק חבל שזה לא סייע לטעמה הסופי. אשר לבירות האחרות, הן נמזגו במזיגה מהירה. די סטנדרטי למקומותינו, ובכל זאת - אפשר לתדרך את הברמנים שבשעות שבהן אין לחץ (ומתוך הבנה לכך שמי שבמסעדה עם ספות עור נעימות, בוחרים לשל על הבר – כנראה אוהבים לשתות), יציעו לסועדים גם בירה במזיגה איטית. ציון: 15 נקודות  
הגשההגשה
הגשה: הבירות הוגשו בכוס נכונה ועם ראש קצף נכון. התחתיות אמנם לא הותאמו לסוג הבירה, אבל לא נתקטנן ונעניק להגשה את הציון המקסימלי. ציון: 20 נקודות  
איכותאיכות
איכות: לצערי דווקא בסעיף החשוב ביותר, הצליח המקום לפשל. זה לא שהיתה קטסטרופה, אבל בין הגינס השטוחה לסטלה הטובה יחסית, נלך על ציון-ביניים. ציון: 10 נקודות  
טעימותטעימות
  טעימות: האוכל בדיקסי אינו על טהרת הבשר, אבל בכל זאת, מקום שקורא לעצמו "בר בשרים", הוא בהחלט מאץ'-אפ טוב לבירה שאכן הלמה את הבשרים שאכלנו, במיוחד את חזה האווז ואת ההמבורגר השווייצרי על מצע שפצל'ה... ציון: 20 נקודות  
חוויהחוויה
חוויה: את מה שיש לי לומר על המקום כבר אמרתי בפתיח - נוסטלגיה של שנות דור מציפה אותי בכל פעם שאני נכנס בשעריו, ממש כאילו הייתי אותו סטודנט צעיר שעושה זאת לראשונה. בשעות הבוקר אמנם אין במקום אווירת שתייה, אבל את המקומות שבהם כן יש אווירה כזאת בעיר כשעוד שמש בחוץ, אפשר למנות על אצבעות כף יד אחת. בסך הכל, החוויה במפגש בין המטבח לבר של "דיקסי" היא טובה בהחלט. ציון: 15 נקודות  
ציוןציון
ציון סופי: דיקסי אמנם מקבלים את התו, אבל כדאי לשפר ומהר את גזרת הגינס, או - אם לא מצליחים - פשוט לוותר עליה בצער ולהתמקד בבירות פחות מפונקות. סה"כ: 80 נקודות

מומלץ סנהדרינק!

לוגו תו איכות - קוביהלוגו תו איכות - קוביה
דיקסי. תוצרת הארץ 3, תל-אביב