אם מנוע הצמיחה של הציונות היה הרצון לחדש ימינו כקדם בארץ הזאת, הרי שבעיני לשתות במקום הזה הוא ציונות אמיתית. ניר קיפניס משרטט קווים לדמותה של עצמאות מקומית...
כמעט בכל שנה לקראת יום העצמאות זה קורה לי: בשאר 364 הימים אני מנהל יחסי אהבה-שנאה עם ארצי, מדינתי, עמי וממשלתי, אבל ליום אחד אני מאמץ את נקודת ההשקפה של הדורות הקודמים ורואה במדינת ישראל בבחינת נס מעשה ידי אדם, מקום שבו צריך כל אחד מאתנו לצבוט את עצמו כדי להאמין שיש לעם היהודי, שק החבטות של ההיסטוריה, מדינה משלו וצבא ודגל וטריטוריה שבה יכולים כל שבטיו לאכול זה את זה לתיאבון על בסיסי יומי (...). לפיכך, גם כשזה מגיע לאחד המרכיבים החזקים ביותר של הווייתי הגשמית במקום הזה - הדרינק, אני מאמץ את נקודת ההשקפה הזאת, ומברך על מה שיש, כמילותיו של המשורר: "לעורר אהבה וכבוד וחיבה וקנאה לתוצרת הארץ". עצמאות, נו...
היה זה דוד בן-גוריון, האב המייסד של החזון הציוני, שייחל לנורמליות שכוללת גם "גנב יהודי וזונה יהודייה". וזה לא שהאיש הערכי הזה ייחל לכך שנהיה אומה של כאלה, אבל הוא הבין שלהיות עם חופשי בארצנו פירושו להיות גם עם נורמלי בארצו – ובחברה נורמלית יש לא רק חתני תנ"ך, חלוצים שמפריחים את השממה או טובים-לטייס.
האיסור על יין נסך היה אולי חברתי משהיה דתי במקורו, אבל התוצאה היתה שלאורך ההיסטוריה יהודים ייצרו יין ביתי פשוט כדי לקדש עליו. במזרח-אירופה אף מינו בעלי בתי-מרזח יהודים לתפקיד המנהל: זו לא היתה פילושמיות, הם פשוט ידעו שהיהודי לא ישתכר ויחסל את המלאי ביחד עם חבריו. מצד שני, הגוי השיכור הווה איום תמידי על היהודי, בעיקר באירופה (קיומה של אנטישמיות בארצות ערב, בהן כמעט שלא שתו מלמד על כך שהשתייה היתה קטליזטור – ולא חלילה הסיבה לשנאת ישראל) וכך נוצר ריחוק – שלא לומר ניכור, בין היהודים לתרבות-השתייה.
יקבים יהודיים-משפחתיים היו כאן כבר במחצית המאה ה-19. למה דווקא אז? בהכללה ניתן לומר שקצת כמו הציונות עצמה – שבעיני רבים תחילתה בשנת 1860 עם היציאה אל מחוץ-לחומות, הרי שגם היא הושפעה מצליינות פרוטסטנטית, אבל עם כל הכבוד למורשת המכובדת הזאת, בעיני רבים נולד היין הישראלי מחדש, אחרי כמעט אלפיים שנות גלות, עם הקמת היקב בראשון-לציון – וכמה שנים מאוחר יותר בזיכרון-יעקב על-ידי הברון רוטשילד שייסד את "כרמל מזרחי", לימים יקבי "כרמל".
זו גם הסיבה שאני מתרגש כהוגן לשתות את היין הפשוט והשולחני שהוציא היקב לכבוד חגיגות השבעים למדינה, זה שתוויתו המסורתית מעוטרת בציור המרגלים נושאים את אשכול הענבים ואילו במהדורה החגיגית נושאים המרגלים את דגל המדינה. כי עם כל הכבוד לחלב ולדבש שזבה ארצנו ולסמל אשכול ענבים שמייצג את השפע שבה, עם דגל לא מתווכחים. העובדה שגם מקץ 136 שנים מייצר היקב הזה, המפעל החלוצי הראשון בארץ ישראל, יינות על הספקטרום שבין "סלקטד" פשוט ליינות נהדרים וגדולים בהרבה, היא פשוט מרגשת.
ומה נאמר על מהדורה חדשה יותר של החלוציות? אם ידכם משגת, העלו על ראש שמחתכם את מי שתרמו באופן דרמטי למהפכת האיכות של היין הישראלי והתיזו את ראשו של בקבוק בלאן דה בלאן מבעבע מסדרת "ירדן" של יקב רמת-הגולן. איזה יין (!). יין מפואר שנותן פייט אדיר לא רק ליינות מבעבעים באשר הם, אלא אפילו ללא מעט שמפניות: אולי עוד יגיע היום וידברו על מחוז "גולן" (שמטעמים גיאו-פוליטיים נקרא אצלנו "גליל"...) כמו שמדברים על שמפיין...
ואם כבר במקורותיו של היין הישראלי עסקינן, איך אפשר שלא להתפעל מהחזרה לזנים מקומיים קדומים כמו דבוקי, מראווי, ביתוני, ג'נדאלי, חמדאני ועוד. מי יודע? אולי הבקבוק הזה יהיה זה שנשב עליו עם שכנינו ופשוט נדבר אתם בגובה העיניים, בלי סיסמאות. נאיבי? בוודאי – אבל כבר אמרנו שחג עצמאותנו הוא יומה של מחצית הכוס המלאה – ואם אברהם ואיברהים ייפגשו על בקבוק ארץ-ישראלי של 'רקנאטי', מה אכפת ליונה עם ענף הזית?
תעשיית הבירה המקומית צריכה היתה להיות מקור לגאווה ישראלית. יתרה מזאת, כאחת מהארצות שהיו ערש-הולדתה של הבירה והאנושות (בסדר הזה, אבל על כך אולי נרחיב בהזדמנות אחרת) - ויחידה ביניהן שבה מותר לייצר, לשווק ולצרוך בירה באופן חפשי, ממשלת ישראל היתה אמורה לטפח את תעשיית הבירה המקומית כפרויקט לאומי שימשוך לכאן מיליונים בשנה, לממן מחקר שיבודד זנים קדומים של שעורה, לעשות כאן בירה כמו לפני 5,000 שנה ולפתוח מרכזי-מבקרים שיביאו לכאן קהל עתיר ממון של ביר-גיקס מכל העולם. רק שבפועל היא ממסה את המשקה האהוב הזה בצורה שערורייתית, אבל היי - גם בבירה נביט בחצי הכוס המלאה ונברך על שנתן לנו את הגולדסטאר.
התרעות פיקוד העורף