נמרוד שיין, איש שוחר תרבות, קפץ לאמסטרדם לספוג קצת קולטורה. שלא במפתיע, דווקא המוזיאון לתרבות השתייה של הייניקן עשה לו את זה יותר מכולם...
לא יודע מה עלה בדעתי לנסוע עד מוזיאון הייניקן דווקא על אופניים. אבל זוגתי ואני כבר שכבנו על הדשא ב"ונדל פארק" בשמש השקרנית של אמסטרדם והגברת חשבה שאחרי כל ההרינג, הנקניקיות וה'פנן-קוקן', הגיע הזמן לקצת תרבות והציעה שניקח את האופניים ונדווש מרחק כמה רחובות על-מנת לבדוק מה חדש במוזיאון 'ואן גוך', או ב'רייק' מוזיאון.
אני עניתי בהתלהבות שזה באמת זמן מצוין למוזיאון, ושאני זוכר שלפני כמה שנים ביקרתי במוזיאון נהדר, ממש לא רחוק משם, בשם 'מוזיאון הייניקן'. היא היתה סקפטית בהתחלה, כי השם צלצל לה מוכר והיא חשדה שאני רוצה בכלל לגרור אותה לשתות בירה. והיא צדקה כמובן.
מיהרתי להסביר להגנתי שלא מדובר בעוד חווית שתייה כלל ועיקר, וכי מדובר במוזיאון לכל דבר ועניין. ראשית, הבהרתי כי מדובר בסקירה היסטורית מעמיקה עם תצוגה מרהיבה של מוצגים בטכנולוגיה מתקדמת. "כן?", היא שאלה, "אז אם לא מדובר בחוויית שתייה למה קוראים לזה Heineken Experience?", אמרה והצביעה בשם מאיר העיניים על מפת התיירים שקיבלנו בחינם בקבלה של המלון.
מה זה לא מעניין אותך מתי צריך להוסיף את השמרים? בבית זה דווקא מאוד מעניין אותך. ואת יודעת בכלל מה זה כשות? וכמה מים יש בבירה? ואיך מבשלים בירה?".
פה הגברת כבר היתה מרוצה, משום שלטעמה זו היתה הבירה הכי טובה שהיא שתתה בחיים שלה. אני לא הייתי יוצא בהצהרות כאלה, משום שאני שונא לעצור בשיא.
בקיצור, עייפים אך שיכורים היינו צריכים לחזור למלון. לא יודע מה עבר לי בראש שגרם לי להחליט להגיע למוזיאון בירה דווקא ברכיבה על אופניים. ולמה הטראם כל-כך שקט כשהוא נוסע. אי-אפשר בכלל לשמוע אותו כשהוא מגרד לך ב-60 קמ"ש את האף. נו טוב, מחיר קטן בשביל חוויית שתייה תרבותית.
התרעות פיקוד העורף