מלאכי מזור, ירושלמי בנשמתו שלא באשמתו, קפץ לסיבוב בירות בפאבים של חיפה. העיר שהכי קרובה לירושלים, רק עם ים...

"אז מה קורה אתך בחג השני? יש תכניות?", היא שאלה. "אממ... למה, על מה חשבת?", עניתי. "בוא, בוא נברח קצת מירושלים. צפון, דרום, מזרח או מערב... רק תבחר". אז היעד שבחרתי היה חיפה. לא רחוק מדי, אבל כנראה רחוק מספיק.

הבחירה לשבת על הבר היתה די ברורה. אני תמיד טוען שכדי להכיר פאב באמת, צריך לשבת לו על ה"לב", על הבר. גם בעיר חיפה... (צלם: מלאכי מזור) הבחירה לשבת על הבר היתה די ברורה. אני תמיד טוען שכדי להכיר פאב באמת, צריך לשבת לו על ה"לב", על הבר. גם בעיר חיפה... (צלם: מלאכי מזור)
התיישבנו על הבר. אני טוען שכדי להכיר פאב באמת, צריך לשבת לו על ה"לב", על הבר...  (צלם: מלאכי מזור)

תמיד היתה לי משיכה בלתי מוסברת לחיפה. רוב הירושלמים פשוט יגידו שחיפה היא בעצם כמעט העיר המקבילה לירושלים... רק עם ים. מין הסבר קלישאתי שכזה. לרוב אני מדמיין דווקא את סצנת הפאבים. בעיקר את ה"עתיקים" שבהם. וככה, בכאילו ספונטני, אספתי אותה לקראת הצהריים, קצת תדלוק בדרך והכיוון הכללי היה די ברור. טוב נו, לפחות עד החלק שרואים את הקו הכחול-ירוק מצד שמאל.

ואז, כשהכרמל כבר מופיע מימין, האופוריה מתחילה לחלחל. פתאום הכביש נראה חדש, הנתיבים ברורים, אפילו הדשא של חיפה, בתחילתו של הסתיו, באמת נראה ירוק יותר. "אבל רגע, לאן בדיוק אנחנו נוסעים?", היא נזכרה והנחיתה אותי חזרה לכביש. "אממ... לסיבוב פאבים אני מניח...", עניתי בכמעט נמנום. "כן, ברור, אבל באיזה פאב נתחיל? אתה מכיר או זוכר משהו ספציפי?".

האופוריה של חיפה

חיפהחיפה
אז בגדול, כן. זכרתי משהו מביקוריי הקודמים, לפחות אחד או שניים, משהו ליד הנמל בעיר התחתית. אבל מכיוון ששנינו בילינו, ואפילו ביחד, באותם הפאבים, היינו צריכים לחשוב על גיוון. "רגע", נזכרתי, "במקרה אני מכיר איזה אתר אינטרנט שעוסק בתרבות השתייה בישראל, וסוקר לא מעט פאבים ברחבי הארץ", קרצתי לה.

וככה, סקירה זריזה באתר 'סנהדרינק' על הפאבים בחיפה, הובילה אותנו לפאב בשם 'הדיוק'. פאב בסגנון אירי, מושקע, שפתוח משעות הצהריים... והשעה שבה הגענו לפאתי חיפה, היתה כבר לקראת בין הערביים. "מעולה", סיכמנו בינינו. נתחיל בזה ונראה לאן "נידרדר" הלאה...

בעזרת קריינית הווייז המעצבנת, עלינו למרגלות ההר, אל עבר שכונת חורב, כששוב ההשוואות הבלתי פוסקות לעיר הבירה והאופוריה של חיפה, מחליפות בינינו מילים - במקרה הטוב, ותלונות, שלא לומר קללות - במקרה הרע. "עוד 50 מטר, הגעת ליעד", היא צווחה. חנינו קצת לפני הרמזור של הצומת, בו נמצא פאב הדיוק.

זרים בתוכנו

חיפהחיפה
אכן, מושקע, התרשמנו שנינו כבר מבחוץ תוך שאנחנו מביטים בשלט מואר על רקע שחור. השמש כבר כמעט טבעה בים, והאוויר, איך לומר, "לא, זה לא ירושלים", טרחתי. המקום עוד היה כמעט ריק, והבחירה לשבת על הבר היתה די ברורה. אני תמיד טוען שכדי להכיר פאב באמת, צריך לשבת לו על ה"לב", על הבר. ברמן בלבוש מייצג של המקום, קיבל את פנינו בברכה. "אהלן, מה שלומכם? שבו, תרגישו בבית", הוא זרק.

כן, נחמד. היתה לי ההרגשה שהוא זיהה אותנו בתור "זרים" בעיר. ולאחר ניסיון מאוד קצר מצדו לעניין אותנו במבחר סוגי הבירות מהברז או מהמקרר, עצרנו אותו פה אחד: "גינס, חצי, בבקשה. פעמיים". בעודי, כהרגלי בקודש, תולה מבטי בטקס המזיגה, נזכרתי שאני לא בתפקיד. את 'הערכת המזיגה' כבר עשו פה לא מזמן ו"מומלץ" היתה האבחנה.

והאמת, בצדק. הגינס שהונחה לפנינו עמדה בכל הסטנדרטים המתבקשים. היה גם נחמד לגלות שלוגו הפאב מוטבע לו על הכוס בגאווה בדיוק היכן שראש הקצף המפורסם מתחיל. "טעים!", הסכמנו שנינו יחד במבט צמא ומרוצה, של תיירים שרק הגיעו לעיר.

ואיזה מסכנים האוהדים

בשיחת ההיכרות עם הברמן, גיליתי לשמחתי שהוא אוהד ניוקאסל, כמעט כמוני. למה כמעט? כי על הדרך הוא גם אוהד של ריאל מדריד והפועל חיפה... נו, אף אחד הרי לא מושלם. לזכותו יאמר שהוא היה אדיב, שירותי ובעיקר כן, שכן, כשהוא ראה שאנחנו מתעניינים בתפריט האוכל, הוא ניסה לכוון אותנו למנות היותר מוצלחות לטעמו.

חיפהחיפה
הזמנו נקניקייה כדי לפתוח את התיאבון ולעיקריות בחרנו בשתי מנות שנראו בעינינו כקלאסיות: פיש אנד צ'יפס ואייריש סטו - תבשיל בשר מבושל בגינס, כמובן. רגע לפני שלגמנו מהסיבוב השני של הגינס, פינק אותנו הברמן בצמד "רודפים" של ייגר. "זה עליי, ככה בשביל לפתוח את התיאבון", הוא תירץ וחייך. הסכמנו בינינו שהגינס בסיבוב השני טעימה אף יותר מזאת של הסיבוב הקודם.

מוסיקת רקע - לרוב בריטית קלאסית - כאילו התאימה עצמה כפסקול לשיחות על העבר שלנו כעובדים זרים באנגליה, וכשנחתנו חזרה אל ההווה, תהינו: פנינו לאן? תוך שאנחנו זורקים כמה שמות לאוויר, נזכרתי במכר משותף שלנו, בחור בשם אביב, כיום ברמן בירושלים אבל במקור מהאזור החיפאי, ומיד סימסתי לו הודעה. "שמע, הגענו לחיפה. אנחנו ב'דיוק'. מה הלאה?", שלחתי בוואטספ. "תרדו לעיר התחתית, לכו ל'עיזה'", הוא מיהר לענות.

עיזה פזיזה על הבר

נפרדנו לשלום מ'הדיוק', נכנסו לאוטו והתחלנו יורדים את ההר לעבר העיר התחתית. תחושת ה"הכל נראה מעט מוכר" דגדגה לנו על קצה הלשון, כאשר הגענו אל מעין מדרחוב סגור לתנועה. במדרחוב ה"סגור" נפתחו לא מעט פאבים בשנתיים האחרונות, מסתבר. דווקא הרעיון של להיות סגור לתנועה, או אפילו חנייה של רכבים, בערב חג נראתה לי פתאום הגיונית למדי. אין פה איזה עניין של כפייה דתית, אלא יותר ההבנה שמתחם בילוי שכזה ראוי להיות נקי מגלגלים.

יצאנו מהרכב ומיד מצאנו את בר 'העיזה'. אחד הדברים הראשונים ששמנו לב אליהם כירושלמים הוא שהמזגן פועל, למרות שאנחנו בתחילתו של מה שאמור להיות הסתיו. כאשר התיישבנו על הבר כמעט שנבהלתי מהצינורות והברזים - אשכרה ברזים - מתחת לבר. לא, הם לא פעילים. בדקתי בזהירות. ואם חשבתי שזוהי התגלית המרעישה במקום, אזי שההפתעה האמיתית הונחה לפנינו מתחת לאף: בירה מחבית, חצי ב-20 ₪. כן, גם הגינס!

טעם הגינס של חיפה

חיפהחיפה
"רגע , רגע", תהינו. "אולי יש פה איזה קאץ'?". מיד שיגרנו וואטסאפ לאביב, שמצדו ענה ב"נו, איך הגינס החיפאית, לא אלופה? זה מקום שחבר'ה צעירים עם אידאולוגיה חברתית שוויונית פתחו". אז כן, חצי ב-20. בתחילה המקום עוד היה יחסית ריק, אבל לאחר סיבוב של רגע בחוץ כדי לנשום קצת אוויר מהכרמל ופתאום הדרך חזרה אל הבר היתה כבר צפופה.

ואם לרגע הצלחתי לשכוח איפה אני על המפה, אז בתור לשירותים הסתלסל בליל של שפות שהזכיר לי שאני בחיפה. את הסיבוב בתחתית סיימנו בפאב ה'סינקופה' - בר הופעות בדרך-כלל. כשהעייפות התחילה לתת אותותיה, חלקנו בינינו בירה מכבי מהחבית שנמזגה לכוס בגודל בינוני.

למחרת, לאחר סיבוב קצר, משביע ונעים בעכו, עשינו את דרכנו חזרה אל עיר הבירה. כשהחלק הירוק-כחול מופיע הפעם לימיננו. בעודנו מדסקסים את החוויה שעברנו, הסכמנו שנשאר לנו טעם של עוד. לא רק של הגינס, גם של חיפה.